המפה באדיבות OSM

המפה באדיבות OSM

נקודת התחלה: גן לאומי עמק צורים, נ.צ: 222895 / 632612. נקודת סיום: גן החיות התנכי, נ.צ.: 628001 / 216756.

אורך המקטע: כ 15 ק”מ. מפת סימון שבילים מספר 9: מבואות ירושלים.

 

במקטע זה , העובר בלב ירושלים, אנו מטיילים חולפים בסמוך למקומות המזוהים יותר מכל עם ההיסטוריה המסורת והאמונה של העם היהודי בארץ ישראל. הר הזיתים, הר הבית, העיר העתיקה והחומה סביבה, שרידי עיר דוד, מעיין השילוח ועוד אתרים הם מאושיות ההיסטוריה היהודית בעיר בירתו מימי דוד. אך אנו חולפים גם בסמוך לכמה אתרים חשובים לבני דתות אחרות. לא נוכל להקיף בתיאור זה את כל האתרים האלה ונסתפק בכמה חשובים.

מתחילים ללכת בגן לאומי עמק צורים (1) שאודותיו הוסבר בסיום תיאור המקטע הקודם. בשליש הראשון, השביל שלנו מתלכד עם “שביל ירושלים” הנראה כאן בסימון כחול זהוב כחול. אנו צועדים דרומה על רכס הר הזיתים. זהו רכס הררי המקיף את ירושלים ממזרח ומתמשך לאורך של כ – 3.5 ק”מ . להר שלוש פסגות בולטות : הר הצופים בצפון , ברום של 829 מ’; א – טור במרכז , ברום של 815 מ’; והר המשחית (הר המשחה) בדרום , ברום של 747 מ’ . שמו נגזר מכרמי הזיתים שכיסוהו לפנים , ואשר את שרידיהם אפשר לראות גם היום בהר . בהר הזיתים עובר הגבול שבין הרי יהודה ובין מדבר יהודה , וחלקו המזרחי צונח במתלול עז אל המדבר . המסלע במדרונו המערבי מורכב מסלע גיר קשה מגיל הקנומן והטורון . בחלקיו האחרים נמצא קרטון מגיל הסנון , המכוסה בשכבת נרי . להר הזיתים נודעה חשיבות דתית בתקופות שונות . הוא נזכר במקרא בתיאור בריחת דוד מפני אבשלום :”ודוד עלה במעלה הזיתים עלה ובוכה … ויהי דוד בא עד הראש אשר ישתחוה שם לאלהים …”( שמואל ב טו , ל – לב ) . וכן הוא נזכר ונרמז בחזון אחרית הימים ( יחזקאל יא , כג ; זכריה יד , ד – ה ) . פסגתו הדרומית , בטן אלהוא , זוהתה כהר המשחית , המקום שבו הרס המלך יאשיהו את הבמות אשר בנה המלך שלמה לכמוש , לעשתרת ולמלך ( מלכים א יא , ז – ח ; מלכים ב  כג , יג ) . בימי הבית השני השיאו על הר המשחית משואות להכריז על ראשי החודשים והמועדים . המשואות נראו בסרטבא ומשם הועלו משואות שהעבירו את ההכרזה הלאה ליהודי בבל ( משנה , ראש השנה ב , ד ) . את מצוות שרפת הפרה האדומה , שבאפרה היו מטהרים מטומאת מת ( במדבר יט ) , היו מקיימים על הר הזיתים , במקום שממנו יכול היה הכוהן להביט אל פתח ההיכל ( משנה , פרה ג , ו – ז ) . בהר הזיתים נמצאו חנויות שבהן היו מוכרים גוזלים לעבודת המקדש ובו שכן הלגיון ה – 10 בימי המרד הגדול . הדייק ששפכו הרומאים סביב ירושלים עבר במדרון הר הזיתים . לפי המסורת , נותרה השכינה שלוש שנים ומחצה בהר הזיתים ( איכה רבה , פתיחתא ) . המסורת גם קובעת כי בהר הזה תתרחש תחיית המתים וכי כאן יעמוד המשיח באחרית הימים . מסיבות אלו , וכן משום שעל ההר נמצא מקום שחיטתה ושרפתה של פרה אדומה , הוא נחשב למקודש וכמקום פולחן , ויהודים התפללו בו בדורות שלאחר החורבן וצפו ממנו על הר הבית . בתקופה הערבית היו היהודים עולים לרגל להר הזיתים , בעיקר בחג הסוכות , ואף העתיקו לשם מקצת מן המנהגים והטקסים שהיו נוהגים בהר הבית , כגון הקפתו שבע פעמים . החל במאה ה – ,14 לאחר שחדלו היהודים לקבור את מתיהם בבית הקברות שלרגלי הר הבית , לאורך הכותל המזרחי , נהגו לקוברם במדרון הר הזיתים . הר הזיתים היה אתר קבורה החל בתקופת הברונזה הביניימית ובמהלך תקופות הברונזה התיכונה והמאוחרת , בתקופת הברזל , בימי הבית השני ועד ימינו אנו . בכפר השלח , בשולי הר הזיתים , נמצאים קברים מתקופת הברזל , ובהם “קבר בת פרעה”,  … הוא אשר על הבית ” ורבים אחרים . קברים מימי הבית השני נמצאים הן בנחל קדרון , ובהם קבר זכריה , קבר בני חזיר ויד אבשלום , והן בשטח בית הקברות היהודי המאוחר , כגון קברי הנביאים. בשטח כנסית דומינוס פלביט התגלו קברים מתקופת הברונזה התיכונה והמאוחרת , מימי הבית השני ומן התקופה הרומית . להר הזיתים נודעת חשיבות במסורת הנוצרית ובמנהגי העלייה לרגל של הצליינים הנוצרים , מאחר שלמקום מיוחסים מעשים רבים של ישו ותלמידיו , אשר הרבו לשהות בו . כאן לימד ישו את תלמידיו והתנבא לפניהם על חורבן הבית , בגת שמנים ובמדרון הר הזיתים נלכד בידי רודפיו ומפסגת ההר “עלה השמימה” ( מרקוס יד , ךו – מא ; לוקס כב , לט – נג ; מעשי השליחים א , ט – יב ) . כנסיות ומנזרים רבים מציינים את המאורעות הללו ואחרים , והם נבנו על הר הזיתים בתקופה הביזנטית ובתקופה הצלבנית , וחודשו ב – 150 השנים האחרונות . מהר הזיתים נשקפת אחת התצפיות היפות והמעניינות ביותר לעבר ירושלים . מקום התצפית נמצא למרגלות מלון אינטרקונטיננטל , הנשקף לעבר אגן העיר העתיקה , עיר דוד , הר הבית , הר ציון , ארמון הנציב , אבו תור והמבנים הגבוהים שעל קו פרשת המים הארצית . ע”ע בית הקברות היהודי בהר הזיתים ; כנסית דומינוס פלביט ; כנסית היסורים ; כנסית העליה ; כנסית וירי גלילאי ; כנסית מריה מגדלנה ; כנסית פטר נוסטר ; כנסית קבר מרים ; מסגדי הר הזיתים ; מערת גת שמנים ; קברי הנביאים .  לאחר קרוב לקילומטר נעבור בסמוך לגן אורסון וייד (מזרחית לשביל) שנבנה על ידי הקהילה המורמונית. כ 400 מטר אחריו דרומה נבחין בכנסיית מארי טומב (2) שבה לפי המסורת הנוצרית קבורה מרים אמו של ישו.  קצת דרומה ומעבר לכביש מצויה כנסיית גת שמנים (3) שהייתה אחת מהכנסיות החשובות בנצרות. היא בעצם כנסיית הייסורים. זוהי כנסייה קתולית המוחזקת בידי נזירים פרנציסקנים , שבנייתה הושלמה בשנת ,1924 מתרומות שנאספו מכל העולם , ומכאן גם שמה – כנסית כל האומות . לפי המסורת הנוצרית , במקום זה התפלל ישו את תפילתו האחרונה בטרם הוסגר לרומאים בידי יהודה איש קריות , בגת שמנים , ומכאן כינויה המקובל , כנסית גת שמנים . במקום נמצאים שרידי כנסייה מהתקופה הביזנטית , מן המאה ה – 5 לספירה , שנהרסה בפלישה הפרסית ב – 614 . עם הכיבוש הצלבני נבנתה מחדש ונקראה כנסית הגואל הקדוש . הכנסייה החדשה , שתוכננה בידי האדריכל אנטוניו ברלוצי , משלבת בתוכה שרידים מן הכנסייה הקדומה ודומה לה בקוויה הכלליים . במרכזה – סלע שלידו התפלל ישו , לפי המסורת . בחזיתה פסיפס מרהיב , המתאר את ישו כחוליה המקשרת בין האל לאנושות . מחוץ לכנסייה – גן ובו עצי זית קדומים , המזוהה במסורת עם הגן של גת שמנים , שבו הוסגר ישו . מיד לאחר מכן השביל נוטה מערבה מתקרב לכיוון הר המוריה או הר הבית ואנו עוברים למרגלותיו. הר הבית הוא מתחם מוקף חומה הנקרא בערבית אלחרם א – שריף (“האתר הקדוש והאציל”) . למתחם מבנה כמעט מלבני , והוא נמצא בחלקה הדרומי – מזרחי של העיר העתיקה , ברום של 740 מ’ . שטחו כ – 140 דונם – כשישית משטח העיר העתיקה ; כשליש משטח המתחם – 48 דונם – נטוע עצים . במרכז המתחם משתרע שטח מוגבה – מצטבה , הגבוה בך – 4 מ ‘ מהרחבה שמסביבו . שטחו כ – 23 דונם ובמרכזו בנויה כפת הסלע . אל החלק המוגבה מובילות מערכות גרמי מדרגות המסתיימות בשערים מקושתים . הר הבית מוקף חומה שנדבכיה התחתונים הם מימי הורדוס , במאה ה – ו לפנה”ס . אורך החומה הצפונית 313 מ’, אורך החומה המזרחית 470 מ’, אורך החומה הדרומית 280 מ’ואורך החומה המערבית 485 מ’. בשטח הר הבית כ – סו0 מבנים מתקופות שונות , ובהם מבני תפילה קטנים , עטורי כיפות , רהטים , מדרסות ללימודי האסלאם , חלקם מלאכת מחשבת של עיטור וגילוף באבן . מתחת לרחבה ישנם חללים תת – קרקעיים רבים ובורות מים . רוב שערי הר הבית הנמצאים בו היום הם מתקופות מאוחרות יחסית . בצדו הצפוני שלושה שערים : באב אלאסבאט (“שער השבטים”) ; באב אלחטה (“שער המחילה”) ; אלבאב אלעאתם (“השער האפל”) . בצדו המערבי שבעה שערים : באב אלע’ואנמה ; באב א – נאט’ר (“שער המשגיח”) ; באב אלחדיד (“שער הברזל”) ; באב אלכתאנין (“שער מוכרי הכתנה”) ; באב אלמתוצ’א’ (“שער מרחץ ההטהרות”) ; באב א – סלסלה (“שער השלשלת”) ; באב אלמע’ארבה (“שער המערביים”) . בצדו המזרחי שער אחד : באב א – רחמה (“שער הרחמים”) , שהוא סגור . מן השערים של הר הבית מימי הבית השני , אפשר לראות היום את שערי חלדה שבכותל הדרומי ואת שער ברקלי שבכתל המערבי . המסורת היהודית מזהה את הר הבית עם הר המוריה ( דברי הימים ב ג , א ) , שהוא גם המקום שבו התרחש מעשה עקדת יצחק ( בראשית כב , ב ) . דוד המלך הוא שקנה את האתר , שהיה גורן , מידי ארונה היבוסי , ובנו שלמה הקים במקום את בית המקדש הראשון בשנת 950 לפנה”ס לערך . הר הבית הוא גם הר ציון המקראי , וההר הנקרא כך היום ידוע בשם זה רק מהתקופה הביזנטית . בהקמת המקדש הראשון השתתפו כ – 30,000 איש מישראל וכ – 150,000 זרים , ולמפעל הבנייה , שנמשך כחמש שנים , סייע גם חירם מלך צור . תבנית המקדש היתה מוארכת ומורכבת משלושה חלקים שווים : האולם , ההיכל והדביר . המקדש נחשב למרכז לאומי ולמקום השכינה . אוצרות המקדש נחסמו בידי פולשים שונים ; הראשון שבהם היה שישק מלך מצרים , שבא במסע מלחמה אל הארץ חמש שנים אחר מות שלמה המלך , ב – 925 לפנה”ס . בימי המלך חזקיהו ( סוף המאה ה – 8 לפנה”ס ) נקבע המקדש כמקום הפולחן היחידי לעם , וריכוז הפולחן ואיחודו התבססו בימי המלך יאשיהו ( ראשית המאה ה – 7 לפנה”ס ) . בשנת 597 לפנה”ס עלה נבוכדנאצר בראש צבא הכשדים על ירושלים ובזז את אוצרות המקדש . בשנת 587 – 586 לפנה”ס עלה על ירושלים בשנית , הבקיע את חומותיה ובזז והחריב את המקדש . עם הכרזת כורש , ב – 538 לפנה”ס , ניתנו הרשות והסיוע להקמת המקדש השני . שבי ציון ובראשם זרבבל וישוע בן יוצדק החלו בהכנות לבנייה ובשנה השנייה לעלייתם הניחו את היסודות למבנה . עקב התנכלות השומרונים התעכבה הבנייה , ובימי דריוש ה – ו , ב – 521 לפנה”ס , ניתן אישור מחודש . בשנת 515 לפנה”ס הסתיימה בנייתו של המקדש השני בעזרתם ובתמיכתם של השלטונות הפרסיים . עם כיבוש הארץ בידי אלכסנדר מוקדון , ב – 333 לפנה”ס , שוב הפך בית המקדש למרכז לאומי ודתי מן המעלה הראשונה , והוא ליכד סביבו את העם . מלכי סוריה הסלוקים – אנטיוכוס ה – 3 וסלוקוס ה – 4 – סייעו לעבודת המקדש ופטרו ממסים את המשרתים בו . רק בימי אנטיוכוס ה – ,4 אפיפנס , הורע היחס , ובשנת 169 לפנה”ס , בחוזרו ממצרים , הוא בזז את בית המקדש וטימא אותו בכך שהציב בחצרו את צלם החזיר המקודש ליוונים . העבודה בבית המקדש פסקה לשלוש שנים , והתחדשה רק לאחר כיבוש ירושלים בידי יהודה המכבי וטיהור המקדש . יהודה הקיף את הר הבית בחומה וחידש את העבודה . בימי שמעון החשמונאי נהרס מבצר החקרה הסמוך , שהיה בגדר נוכחות זרה ומאיימת על בית המקדש . עם כיבוש ירושלים בידי פומפיוס ב 63 לפנה”ס, חדר המצביא הרומי למקדש ולקודש הקודשים . המלך הורדוס החל בשנה ה – 15 למולכו ( 22 לפנה”ס ) בחידוש הבית . הייתה זו עבודה אדירה , שכללה את הרחבת הר הבית ושינוי צורתו , תכנון מחדש של סביבתו ובנייה מחודשת של בית המקדש , הגבהתו והרחבתו . כ – 1,000 כוהנים נטלו חלק בעבודות שנעשו בתוך המקדש , ועשרות אלפי פועלים יהודים השתתפו בעבודות מחוצה לו . בניית המקדש נעשתה מאחורי קלעים . ההיכל עצמו נבנה תוך שנה וחצי ; הסטוים נבנו תוך שמונה שנים , והעבודה כולה נמשכה 46 שנה ( יוחנן ב , כ ) . מלבד חידוש הבית והעזרות , הרחיב הורדוס את שטח הר הבית והקים חומות סביבו , ואת החלל שבין החומות למדרון ההר מילא בעפר וחיזק בקשתות אבן בנויות . ההיכל הוגבה ב – 40 אמות , שהן כ – 20 מ’, והורחב ב – 30 אמות . צורתו וממדיו הנוכחיים של הר הבית עוצבו למעשה בפעולות בנייה אלו של הורדוס . פעולות בנייה נוספות נמשכו גם בימי אגריפס ה – ו , נכדו של הורדוס , ובימי בנו אגריפס ה – 2 – עד תחילת המרד הגדול נגד הרומאים . המרד הגדול החל בהר הבית , עם הפסקת הקרבתו של הקורבן לשלום הקיסר . בעת המצור על ירושלים הפך הר הבית למרכז המרד . בקיץ של שנת 70 לספירה , כ”ב – כ”ח בתמוז , פרצו הרומאים דרך מצודת אנטוניה להר הבית ושרפו את העזרות . בח’באב , לאחר כישלון הסתערותם על כותלי העזרה , ציווה טיטוס לשרוף את שעריה , ולמחרת – ט’באב – נשרף בית המקדש , וחלק מכליו , ובהם המנורה , נלקחו שלל לרומא . בימי מרד בר כוכבא , בשנת 131 – 132 לספירה , חודשה כנראה העבודה בהיכל ואף שוקמה חזית בית המקדש – כפי שעולה מתיאורו במטבעות בר כוכבא . לאחר כישלון המרד , בשנת 135 לספירה , החלו הרומאים בפעילות בנייה בירושלים . בהר הבית הוקם מקדש יופיטר הקפיטוליני ובחזיתו הוצב פסל הקיסר אדרינוס . בשנת 362 הבטיח הקיסר יוליאנוס “הכופר” להקים את בית המקדש מחדש , ואף נאגרו חומרי בנייה ונפתח בית כנסת זמני באחת מעזרות הר הבית , אך עקב מותו של יוליאנוס במלחמה ובשל דלקה שפרצה בהר הבית נפסק הניסיון . עדויות לתקופה זו של ניסיון יהודים לשוב להר הבית נחשפו בחפירות ליד כותלי הר הבית . מאז ועד לכיבוש הערבי נותר הר הבית בחורבנו . בתקופה הביזנטית נותר הר הבית שומם וחרב כדי להמעיט מערכו ולהדגיש בכך את התגשמות נבואתו של ישו על עתידו השומם של מקום המקדש בירושלים ( מתי כג , לח ) , וכן כדי להבליט לעומתו את חשיבותה של כנסית הקבר . עם הכיבוש הערבי , בשנת ,638 הגיע הח’ליף עמר אבן אלח’טאב לעיר , וציווה לנקות את הר הבית מגלי האשפה שכיסוהו ולהקים בו מסגד . המסורות על קדושת המקום הגיעו לאוזניו כנראה מפיהם של  יהודים מערב ששירתו בצבאו . תחילה הוקם מסגד מעץ , במקום שבו עומד היום מסגד אלאקצא , ובימי הח’ליף עבד אלמלכ אבן מרואן , בשנת ,691 הוחל בהקמת בנייני פאר בהר הבית , ובראשם – כפת הסלע . בשנת ,705 בימי יורשו , הח’ליף אלוליד , נבנה מסגד אלאקצא . באותה תקופה נבנו גם הארמונות האמיים מדרום להר הבית וממערב לו . בסוף המאה ה – 8 שיפץ הח’ליף אלמהדי את מסגד אלאקצא , הרחיבו והפכו לבניין פאר . במאה ה – 9 תיקן אלמאמון את כפת הסלע . ב – 1035 שיפץ הח’ליף הפאטמי א – ט’אהר את מסגד אלאקצא , שניזוק ברעש אדמה , והקנה לו את צורתו הנוכחית . בתחילת התקופה הערבית הורשו יהודים להתפלל בהר הבית , ואף שירתו בתפקידי עזר באחזקת המבנים . עם הכיבוש הצלבני , ב – ,1099 היה הר הבית אתר הקרב האחרון בירושלים . הצלבנים החשיבו את קדושת המקום והפכו את כפת הסלע לכנסייה , שאותה כינו ” מקדש האדון”( Tempelum Domini ) הסהר שבראש הכיפה הוחלף בצלב ומסגד אלאקצא היה בתחילה ארמון מלכי הצלבנים ולאחר מכן כנסייה בשם היכל שלמה Tempelum S : alomonis .  עם כיבוש ירושלים בידי צלאח א – דין , בשנת ,1187 חזרו מבני הר הבית להיות מסגדים והעיטורים הצלבניים הוסרו . התקופה הממלוכית הצטיינה בפעילות בנייה רבה בשטח הר הבית ובסביבותיו . מבנים רבים הוקמו במהלכה , וכן נעשו פעולות בנייה ושיפוץ בכפת הסלע . בתקופה העות’מאנית הוחלף הציפוי החיצוני של כפת הסלע באריחי קרמיקה ונוספו מבנים בהר הבית . במלחמת ששת הימים נכנסו כוחות חטיבת הצנחנים לעיר העתיקה דרך שער האריות . ראשוני הלוחמים של החטיבה נכנסו לשטח הר הבית דרך שער השבטים וירדו דרך שער המערביים לכותל המערבי . ההלכה היהודית מייחסת קדושה מיוחדת להר הבית . לדעת הפוסקים , קדושת הר הבית נותרה בעינה גם לאחר החורבן וכל מערכת האיסורים על הכניסה לקודש הקודשים , ובשל טומאת המת – לשטח הר הבית כולו , חלה גם היום , ומחייבת מבחינה הלכתית . הבעיה מתמקדת בזיהוי האזורים שאליהם אסור להיכנס למי שלא היטהר מטומאת המת והאזורים שאליהם אפשר להיכנס לאחר טבילה . היום אין אפשרות להיטהר מטומאה זו . לדעת רוב הפוסקים חל איסור הכניסה על כל שטח הר הבית . הר הבית פתוח למבקרים בכל יום , להוציא ימי שישי . הכניסה אליו אפשרית מכמה שערים . הכניסה חופשית משער המערביים בלבד .  תוך כדי תנועה אנו חולפים ממול לשני אתרים חשובים ביותר בתולדות העם היהודי: מזרחית לנו מצוי בית הקברות של הר הזיתים שהוזכר בסקירה קודם ובהמשך ממערב – עיר דוד. זוהי שלוחה מוארכת שכיוונה צפון – דרום , המשתרעת מחוץ לחומות העיר העתיקה , מדרום לפינתה הדרומית – מזרחית . על מדרונה המזרחי נובע מעין הגיחון . עיר דוד הייתה גלעינה הקדום של ירושלים וגבולותיה היו : הר הבית בצפון , ברכת השלח בדרום , נחל קדרון במזרח והגיא במערב . שטחה כ – 60 דונם . תחילת יישובה בתקופה הכלקוליתית ובתקופת הברונזה הקדומה , סביב המעיין . במקום זה שכנה העיר ירושלים הקדומה , היא יבוס , שנלכדה בידי המלך דוד . בנו , שלמה , הרחיב את תחום העיר כלפי צפון וצירף אליה את שטח הר הבית והמקדש . מן המאה ה – 8 לפנה”ס החלה העיר להתרחב כלפי מערב אל מעבר לגיא . עיר דוד היא אחד האתרים הארכיאולוגיים החפורים ביותר בארץ ומן הראשונים שנחפרו . חוקרים רבים חפרו בעיר דוד : צ’רלס וורן – בשנים 1867 – 1870 ; הרמן גוטה – בשנת 1881 ; פרדריק ג’ונס בליס וארצ’יבלד ס’דיקי – בשנים 1894 – 1897 ; ר’ויל – בשנים 1913 – 1914 ו – 1923 – 1924 ; מונטגיו פרקר ולואי הוג ונסן – בשנים 1909 – 1911 ; רוברט אלכסנדר סטיוארט מק’ליסטר וג’גירו דנקן – בשנים 1923 – 1925 ; ג’ון וינטר קרופוט וג’רלד פיצג’רלד – בשנים 1927 – 1928  קתלין קניון – בשנים 1961 – 1967   יגאל שילה – בשנים 1978 – 1985 .עיר דוד הייתה מיושבת עד לחורבן הבית השני , והחל בתקופה הרומית המאוחרת , להוציא התקופה הביזנטית , לא נכללה בשטח העיר . השם המקראי “עיר דוד”( שמואל ב ה , ז ) הוא כינויה של מצודת ציון היבוסית , לאחר כיבושה על ידי דוד . הכינוי “עיר דוד” לתל הקדום של ירושלים הוא מודרני . בין אתרי העיר מצוי גם מעין השילוח (4) או הגיחון שאליו נגיע כשנתרחק מעט מהחומה דרומה. זהו מעין קרסטי שמימיו מגיחים ונפסקים חליפות , ומכאן שמו . זהו מעיינה היחידי של ירושלים . שמותיו הנוספים הם : עין אם א – דרג'(“מעיין המדרגות”) , על שום מדרגות האבן היורדות אל הברכה במוצא נקבת השלח ; עין סת מרים (“מעיין הבתולה”) , על שום כנסייה עתיקה שהוקדשה למרים אם ישו , שהיתה בנויה על מוצא הנקבה ; היום בנוי במקום מסגד . המעיין ניזון מחללים תת – קרקעיים המתרוקנים בתנועה סיפונית . תדירות פעימותיו ומשכן משתנים בהתאם לעונה . משכה של כל פעימה כ – 30 – 40 דקות ותדירותה ו – 5 ליממה . שפיעת המעיין , לפי הערכה , היא 200 – 1,100 מ”ק ליממה . המעיין נובע במערה טבעית , שאליה יורדים במדרגות דרך בניין מקומר . הבניין שייך בחלקו המערבי לימי הבית השני , ובחלקו המזרחי הוא מן התקופה הממלוכית , והיה מסגד לפי עדות המחראב שבקירו הדרומי . מעל למדרגות יש בסלע פיר שאיבה קדום . מן המדרגות יוצאת דרומה מנהרה חצובה – שהיא חלקה הצפוני של מנהרת השלח ( ישעיה ח , ו ) . המעיין נזכר כמקום שבו נמשח שלמה למלך בידי צדוק הכוהן ונתן הנביא (מלכים א , לח – מה) . מפעלי מים אחדים משכו את מימיהם מן המעיין ; הקדום שבהם הוא פיר וורן . מפעלי מים נוספים הם שתי תעלות חצובות שמימיהן השקו את השטחים החקלאיים על המדרון היורד אל נחל קדרון . אחת התעלות נחקרה על ידי קונרד שיק ב – ,1886 והאחרת – על ידי ארנסט מסטרמן ב – .1901 היום , כאמור , נראה במדרגות הפתח של התעלה השנייה . זו הייתה בחלקה מנהרה חצובה ובחלקה מכוסה בלוחות אבן עם ” חלונות” שנחצבו בדופנה המזרחית , שדרכם אפשר היה להשקות חלקות חקלאיות . שימושה של תעלה זו לחקלאות שלחין מאפשר אולי לזהותה עם מפעל המים הקדום הנקרא “השלח”.  המפעל השלישי הוא המנהרה המיוחסת לחזקיהו מלך יהודה -“הנקבה”, שהוליכה את מי המעיין אל הגיא שמדרום – מערב לעיר דוד . מקום המעיין , שהכניסה אליו נחסמה על ידי חזקיהו המלך , כנראה לא היה ידוע בתקופות שלאחר ימי הבית הראשון והתגלה מחדש במאה ה – 15 בעקבות רעש אדמה , ועל כן לא נזכר מעין הגיחון בספרות ימי הבית השני , אצל יוסף בן מתתיהו או בספרות התלמודית . מול המעיין , בצד מזרח , נמצא קבר ר’ עובדיה מברטנורא , פרשן המשנה מן המאה ה – 15 . פיר וורן הוא מפעל מים תת – קרקעי שקישר בין העיר למעין הגיחון . נקרא על שם החוקר צ’רלס וורן , שגילה אותו ב – .1867 הפיר חצוב בסלע ; בחלקו העליון יש פיר קרסטי טבעי הסתום היום . מעליו בנוי קמרון מימי הבית השני וממנו יורדת מנהרה משופעת ומדורגת הממשיכה כמנהרה אופקית ומתחברת באמצעות פיר אנכי אל מנהרת הזנה אופקית , המובילה מים מן המעיין אל תחתית הפיר האנכי . גובה הפיר האנכי 14 מ’. אפשר לראותו מלמעלה וגם מתחתית תעלה המסתעפת ממעין הגיחון . בעבר היה מקובל לייחס את בנייתו לימי היבוסים , וחלק מן החוקרים סברו , שזהו המפעל הקדם – ישראלי , שיש לזהותו עם ה”צנור ” הנזכר בסיפור כיבוש ירושלים בידי דוד ( שמואל ב ה , ח ) . ואולם נראה שיש לקשור אותו עם מפעלי מים קדומים אחרים בארץ – ישראל , שתוארכו לימי מלכי יהודה וישראל בתקופת הברזל .11 פתחו העליון של פיר וורן היה מבפנים לתוואי החומה . בשנות ה – 80 של המאה ה – 20 עבר האתר ניקוי ושיפוץ והיום הכניסה אליו מטופחת ויש בה תצוגת הסבר נאה על מערכת המים העתיקה.

נמשיך עם השביל דרומה ונעבור גם בסמוך לברכת השילוח שהוקמה כנראה בתקופה החשמונאית. כיום היא פתוחה למבקרים בעיר דוד אך אנו נמשיך הלאה. כמה מאות מטרים לאחר ברכת השילוח השביל פונה מערבה. אנו בגיא בן הינום בקטע שהוא חלק מהגן הלאומי סביב החומות. זהו יובלו העליון של נחל קדרון היורד אליו מצפון מערב. פרוש השם בן הינום שנוי במחלוקת. יש הטוענים שהוא פשוט היה חלק מנחלתה של משפחת הינום אך הסברה היותר רווחת היא שבעצם זה שיבוש של גיהינום משום ששם היו מקריבים קרבנות אדם בתקופות מסוימות לפי פולחנים לאלים שונים. מעבר לחומה נמצאת העיר העתיקה על רבעיה היהודי, הנוצרי המוסלמי, ההרודיאני והארמני. העיר העתיקה היא נושא בפני עצמו לכן נזכיר רק את כיבושה מחדש ואיחוד העיר במלחמת ששת הימים לאחר שבתום מלחמת השחרור נשארה בידי הירדנים שכבשו אותה במהלך מלחמה זו.

אנו יוצאים מגיא בן הינום סמוך לסינמטק ירושלים ומזהים בהמשך השביל כ 300 מטר משם את מזרקת האריות. כאן, השביל פונה דרומה ונזהה תוך זמן קצר את תחילת מסלול שביל האופנים – פרק המסילה (5) . זהו שביל על תוואי קטע המסילה הישן הנטוש מכאן ועד גן החיות התנכ”י שבו גם מסתיים מקטע זה. השביל שלנו מתלכד עם תוואי זה עד סוף המקטע. נעבור סמוך לתיאטרון החאן ולאחר עוד כמה מאות מטרים נגיע לתחנה הישנה – היא תחנת הרכבת של ירושלים שהייתה פעילה עד שנות ה 70 וכיום מתחם בילוי. לכאן נסעה הרכבת הראשונה מיפו, תחנת מנשיה בשנת 1892. כמה מאות מטרים משם דרומה נעבור ליד תחנת מבנה בו הייתה תחנת הכח הראשונה של ירושלים ומיד אחריה בית הכוון- שהיה אחראי על כיוון הרכבות. כיום שוכנת במקום זה מסעדה. כאן השביל והמסילה פונים לכיוון דרום מזרח ומובילים אותנו בהמשך לעמק רפאים בין שכונות תלפיות ומקור חיים ממזרח ושכונת גונן ממערב. בהמשך נעבור ביית עובדי הרכבת (6) שבראשו היה מתקן שאגר מים חמים לתושבי השכונה. קצת יותר מקילומטר בהמשך השביל נעבור בתחנה הישנה בבית צפפה (7). המסילה היוותה את הגבול שחילק את הכפר בין ישראל לירדן. כאן השביל והמסילה הישנה פונים לכיוון דרום מערב ולאחר כ 700 מטר כשחולפים מתחת לגשר המתוח מעל המסילה משתנה התוואי שוב לדרום מערב. הוא עובר כעת מדרום לאיצטדיון “טדי” וקניון “מלחה”  וכמובן גם בתחנת הרכבת מלחה (8). במבט דרומה נזהה את שכונות שועפת וגילה.  התוואי חוזר כעת בהדרגה לזה המוכר בהרי ירושלים: קניון בין רכסים וכזה הוא הקטע האחרון במקטע עד גן החיות התנכ”י (9) שעם ההגעה לאור שלו אנו כבר מעל נחל רפאים.

כאן מסתיים מקטע זה.

 

מידע כללי להולכים במקטע זה

אחריות המטייל

זמן הליכה משוער: כ 8-9 שעות כולל הפסקות.

דרגת קושי: תלויה בכושרו של כל מטייל

הוראות בטחון למקטע זה:

טלפונים לדיווח על מפגעים (24 שעות ביממה)  08-9253321  

תאום שטחי אש פיקוד מרכז   02-5305042

טלפונים חשובים:   תחנת משטרה בירושלים: 02-5690400. תחנת לב הבירה: 02-5391258. משטרת מודיעין: 08-9726444

אפשרויות חילוץ במסלול: בכל המסלול החילוץ אפשרי

אפשרויות לינה באזור:  בישובים הסמוכים לירושלים או בעיר עצמה.

מקומות שכדאי לבקר בהם באזור:

אתרי ירושלים הרבים.

 

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן