3. חטיבת גולני בשנים1949  –  1957

מלחמת העצמאות תמה והמדינה הצעירה עמדה בפני אתגרים רבים כשהבולטים בהם: קליטת עלייה, פיתוח תשתיות לצורך בניית המדינה ייצוב הכלכלה וכמובן בניין הכוח הצבאי לנוכח אי ההשלמה של מדינות ערב מסביב עם קיומנו, גם אם בתום המלחמה נחתם הסכם שביתת נשק. בחטיבת גולני הייתה זו מחד תקופה של התארגנות, החלפת משמרות שבאה לידי ביטוי בקליטת חיילים רבים מהעולים שזה מקרוב באו, ומאידך נשיאה בעול הביטחון השוטף סביב גבולות המדינה, יציאה לפעולות תגמול ושיאה של התקופה במבצע קדש.

3.1 הקרב על תל מוטילה – מאי 1951

רקע

לאחר מלחמת העצמאות אירעו תקריות בין צה”ל לצבא הסורי על השליטה בשטחים שהוכרז עליהם כמפורזים בהסכם שביתת הנשק בצפון הכנרת ובשיפולי רמת הגולן. באותה תקופה התבצע ייבוש החולה דבר שעורר התנגדות אצל הסורים. הסורים טענו שאסור לאף אחד להיכנס לשטחים מפורזים וישראל טענה שהכניסה אסורה רק לחיילים ושוטרים אך לאזרחים מותר. כמו כן טענו הסורים שמותר לרועים להיכנס לשטחים משני צידי הגבול וישראל שללה זאת מכל וכל. באפריל 1951 השלימו הסורים את השתלטותם על האזור המפורז הדרומי באל חמה והחלו בניסיונות להשתלט על האזור המפורז בגזרת כורזים. רכס כורזים שבשטח ישראל חלש על האזור המפורז- ערוץ הירדן ובקעת הבטייחה. בקצה הרכס נמצא תל מוטילה (כיום גבעת קלע עליה מצויה הצרכנייה של מושב אלמגור). ברמת כורזים לא היה אז אף ישוב ישראלי והנוכחות בשטח התבטאה רק בסיורי צה”ל. באזור המפורז שכנו הכפרים הערביים: חירבת דיכה וערב שמאלנה. הצבא הסורי חימש את תושביו הבדואים של ערב שמאלנה ברובים ומקלעים ועודד אותם לחדור מערבה אל שטח ישראל.

התפתחות הקרב על התל

תל מוטילה ממוקם בגדה המערבית של הירדן סמוך לישוב אלמגור, צפונית מערבית לכנרת בשיפולי רמת כורזים. האיור הבא מציג את מפת האזור.

                        איור 13: מפת  אזור תל מוטילה הנראה כאן במרכז התמונה בנקודת התצפית שבסמוך לה כתוב: אנדרטה

הקרב התפתח מתוך אחת התקריות שהתחוללו בין שני הצבאות על הזכות להשתמש בשטחים מפורזים. רועים סורים נכנסו עם עדריהם לשטח המפורז מזרחית לתל וכוח צבאי סורי התמקם על תל מוטילה. סיור של צה”ל נשלח לגרש את הרועים ועדריהם. בעת הזו, גדוד 13 היה אחראי על הגזרה שבין אגם החולה (שעדיין היה קיים והחלו תהליכי ייבושו) לבין הכנרת. חיילי הגדוד נעו בשטח כדרך של שגרה גם במשך היום על מנת להפגין נוכחות. לצורך הביצוע, יצאה ב 1 למאי מחלקה על מנת למקם כרתק מקלעים בינוניים על אחת הגבעות באזור שכונתה גבעת התצפית. חיילי הכוח הרגלי היו אמורים להדוף את הרועים הסוריים ועדריהם בחזרה למזרח הירדן כשמחלקת המקלעים משמשת כרתק. בעודם מגרשים את העדרים הגיעו לשם רועים חמושים ופתחו באש. המחלקה והרתק ניהלו חילופי ובשלב הזה היו לכוחותינו 4 הרוגים, שנפגעו בשוגג מאש כוחותינו. הכוח נסוג כשהוא משאיר את ההרוגים בשטח. מחלקה נוספת הגיעה כתגבורת ויחד ניהלו אש מול הסורים עד שעות הערב. עוד באותו יום החליט פיקוד צפון לכבוש את התל על מנת לא לאפשר לסורים להתבסס ביעד זה. המשימה הוטלה על חטיבת המחוז – חטיבה 3 שהקצתה לשם כך את גדוד המילואים 34 שעסק באימונים סמוך להר כנען. הגדוד הורכב מעולים חדשים שרמת האימון שלהם וכשירותם הייתה נמוכה. אליהם צורפו שתי כיתות סדירות של לוחמי גדוד 13 וכיתת מרגמות 81 מ”מ. המבצע היה מהיר ולאחר ריכוך השטח על ידי מרגמות הסתער הכוח וכבש את הגבעה בשעות הלילה המאוחרות את הגבעה ללא התנגדות. הסתבר כי הסורים התמקמו בשני עמדות חדשות, דרומית לתל מוטילה: מוצב “הדמות” ומוצב “השפך”. עם שחר, ב 3 למאי, התגלתה ההיערכות הסורית החדשה. מג”ד 13 , רחבעם זאבי העריך כי מה שנדמה היה כהיתקלות הופך מהר מאד לקרב על השליטה ברמת כורזים כולה. המג”ד גייס תגבורת מקורס מכי”ם של החטיבה בפיקוד איתן שמשוני שהועברה לפיקוד גדוד 13. פלוגה זו תקפה את מוצב “השפך” תחת אש שנורתה עליהם ממוצב “הדמות” . מוצב “השפך” נמצא נטוש – התברר כי הסורים מתרכזים במוצב “הדמות” וביססו שם מערך הגנה שכלל כוח גדול, נשק רב, מקלעים ומרגמות 60 מ”מ. בנוסף, כוח המילואים ששהה בתל מוטילה הוטרד על ידי אש מרגמות וצלפים שהסתננו  לקרבת התל ממזרח ומצפון מזרח. שלושה מאנשיו נהרגו ואחד נפצע. האספקה גם היא לא הגיעה , ההרוגים והפצוע לא חולצו. בשעות אחר הצהרים ביקש המ”פ רשות לסגת אך קיבל הוראה להישאר במקום. בהמשך הגיעה לשם מחלקת תגבורת מקורס מכי”ם של גולני בפיקודו של אריה טפר, מ”פ בגדוד 13. הוא החליף את מפקד המוצב מכוח המילואים. סוללת תותחי 75 מ”מ התפרסה באזור מחנה פילון והחלה להנחית אש על מוצב “הדמות” אך הניסיון להתקדם לעברו נבלם באש סורית חזקה. בחסות החשיכה, קידמו הסורים תגבורת לאזור המפורז. בלילה חלו חילופים בפיקוד על הקרב. מח”ט גולני מאיר עמית קיבל את הפיקוד במקום מפקד חטיבה 3. עמית תגבר את הכוחות בגזרה. מפקדת החטיבה התמקמה ב”וילה מלצ’ט”  למרגלות הישוב מגדל לחוף הכנרת. גדוד 21 בפיקודו של סא”ל אהרון אבנון קודם מבסיסו בטירת הכרמל לעבר טבחה וסוללת 120 מ”מ נפרשה בגזרה. בבוקר יום ו’ ה- 4 במאי, החליפה פלוגה ב’ מגדוד 21 בפיקודו של גבי ברשי את פלוגת המילואים. ההחלפה בוצעה תחת אש. פעמיים תקפו הסורים את כוחותינו במוטילה ובמוצב השפך בסיוע אש מרגמות 60 מ”מ. שתי ההתקפות נהדפו וצה”ל הפגיז את מוצב “הדמות” אולם האש הסורית לא שותקה. בשעה 16:30 הייתה אמורה להיכנס לתוקף הפסקת אש בחסות האו”ם. מח”ט גולני אישר פשיטה לילית על מוצב הדמות אך בשל תקלות לוגיסטיות בוצע רק סיור אלים שנהדף באש סורית. בשבת, ה- 5 במאי המשיכו הסורים להטריד בירי את הכוח שישב בתל מוטילה. נעשו מצידנו ניסיונות נוספים להסתנן למוצב “הדמות” אך אלה נהדפו. המצב בשטח היה קשה שכן לאחר 4 ימי קרבות עדיין שהה כוח סורי בשטחנו והיה חשש שאם תוסדר הפסקת אש ישמרו הסורים על השיג זה. לפיכך הוחלט לכבוש את מוצב הדמות ולגרש את הסורים משטח מדינת ישראל.

הקרב על מוצב הדמות 

הובלת הכוח בשטח וכיבוש מוצב הדמות הוטלו על פלוגה א’ של גדוד 21 של גולני בפיקודו של זאב סלעי. המג”ד היה סא”ל אהרון אבנון חיילי הפלוגה היו עולים חדשים וניצולי שואה שזה עתה עלו מפולין, הונגריה רומניה ורוסיה. הנשק בפלוגה הורכב מרובים צ’כים, מקלע מ.ג. 34, מרגמה 52 מ”מ ותחמושת כולל רימונים. למפקדים: זאב סלעי (מ”פ), הסמג”ד עקיבא סער, קצין המודיעין יהודה גולן – לימים מח”ט גולני – והרס”ר הגדודי יענקלה קינד ניתן ב 5 למאי תדריך על ידי המג”ד אבנון שציין כי הפיקוד על הקרב יהיה בידיו של מג”ד 13 רחבעם זאבי. הפלוגה תסתייע בסוללת מרגמות כבדות 120 מ”מ, תותחי 75 מ”מ ומרגמות 81 מ”מ. בתום תדריך קצר למפקדי המחלקות יצא סיור מוקדם לשטח בו השתתפו הסמג”ד עקיבא, המ”פ זאב סלעי , הקמ”ן יהודה גולן ומוטקה עציוני, מ”מ מהפלוגה. מטרת הסיור הייתה להיכנס לשטח מכיוון זנגרייה על מנת להגיע לנקודת תצפית אך מיד עם כניסתו לשטח נפתחה לעברו אש צלפים, צרורות מקלעים ופגזי מרגמות. בלית ברירה, צפו אנשי הסיור ביעד ממרחק וחזרו לגדוד.

איור 14 מתאר את תרשים הקרב.

                                                                  איור 14: תרשים קרב תל מוטילה

החיילים שיצאו לקרב היו עמוסים בציוד רב, בין היתר גם בפצצות מרגמה 81 מ”מ שאותם נשאו עד מוצב תל מוטילה, בו שכן הכוח של גבי ברשי שנועד לסייע להם בעזרת הפגזת מרגמות. את משימת ניווט הכוח אל היעד לקח על עצמו יהודה גולן. הפלוגה החלה בתנועה רגלית מאזור זנגרייה כשהחוד כלל את יהודה גולן, חוליית לוחמים, המ”פ והקשר. לאחר הליכה קצרה נפגש הכוח עם המג”ד זאבי שאיחל לכוח הצלחה. מידי פעם האירו את השמים פרצי אש מקלעים ומרגמות של הסורים. יהודה גולן ניווט את הכוח בהצלחה לציר התנועה שכלל: הגעה לתל מוטילה, מסירת פגזי המרגמות לכוח שיושב שם והמשך לנקודת היערכות מתחת למוצב “הדמות”. התנועה הייתה אטית אך לבסוף הגיע הכוח לתל מוטילה מסר את פגזי המרגמה לכוח הסיוע והמשיך בדרכו לנקודת ההיערכות תוך כדי ירי לא יעיל של הסורים בשלב זה. לאחר שהתארגן להסתערות ביקש המ”פ את הפעלת אש הסיוע. בסיומה של הנחתת אש זו התרוממה הפלוגה וזינקה להסתערות. מפאת תנאי השטח לא ניתן היה לרוץ וההתקדמות הייתה בהליכה מהירה. מהמוצב נפתחה אש כבדה ומרוכזת בעיקר ממקלעונים. כמות האש הוכיחה שהסורים נערכו להגנה מבעוד מועד והם רבים ממה שסברו. בנוסף על אש המקלעים נתכה על הכוח אש מרגמות והושלכו לעברו רימונים. כל אלה גרמו לפציעות לא מעטות בכוח התוקף. למרות האש הכבדה המשיכו הלוחמים בהסתערות תוך תפיסת מחסות. הם הגיעו עד לפני גדר האבנים ההקפית שהקימו הסורים (במקום גדר תיל וקונצרטינה) . מהאש הכבדה נפגע בראשו יהודה גולן ומ”מ אחת המחלקות ולוחמים נוספים. המ”פ דיווח לגנדי והפלוגה התארגנה מחדש. מחוגי השעון רצו קדימה והיה הכרח לסיים את ההתארגנות ולחדש את ההסתערות לפני השחר. בינתיים, נפתחה מהאגף השמאלי של הגבעה אש כבדה מעמדת מקלעונים סורית שריתקה את הכוח התוקף לקרקע. התארגן כוח של לוחמים בפיקוד סמל מחלקה שהתגנב באיגוף והצליח לכבוש את העמדה. המ”פ הפעיל שוב את אש הסיוע שכללה גם אש מקלעי פלוגה ב’ שירו מתל מוטילה. לאחר אש זו חידשו הלוחמים את ההסתערות כשהסורים יורים חזרה אש תופת מכל הכלים. שוב נפגעו חלק מהלוחמים אך בהסתערות שנייה זו הצליחו להגיע עד לגדר האבן ההיקפית. בהסתערות השנייה מספר ההרוגים והפצועים היה רב מאשר בראשונה. מספר לוחמים חסונים הצליחו לעבור אותה ולתפוס כמה עמדות בתוך המוצב. מרבית הכוח המסתער על נפגעיו נעצר למרגלות הגדר ללא יכולת להצטרף ללוחמים שכבר היו מעבר לה. כל אותה עת ניתכה אש סורית כבדה על הכוח התוקף. גם המ”פ סלעי נפגע בגפיים מרסיסי פגז מרגמה סורי אך המשיך בפיקוד על הפלוגה. המצב שנוצר: קומץ לוחמים החזיק “בשיניים” את השטח הקדמי של המוצב ומרבית הכוח עדיין מעבר לגדר. בשלב מסוים הצליחו הקשר והרץ הפלוגתי לגלגל כמה אבנים מהגדר יצרו בה פרצה. חיילי הכוח התוקף השתחלו דרכה פנימה והצטרפו לאלה שכבר היו בפאתי המוצב. המ”פ הפגוע סלעי קיבל לראשונה טיפול בפציעה והמשיך. הסורים המשיכו להחזיק במרבית חלקי המוצב כשלרשותם נשק רב ותחמושת. בנוסף, הם יכלו לנוע בצורה חופשית במדרון אחורי לכיוון בית הבק שם הייתה מפקדת הכוח הסורי ולקבל תגבורות. השחר עלה ולכוח התוקף שרבים מחייליו פצועים, נשארו מעט רימונים ותחמושת. גנדי ביקש להחזיק מעמד והבטיח שתגבורת מתארגנת, תגיע ותצטרף לכוח. בלית ברירה נערך הכוח להגנה באור יום על פאתי המוצב שכבש. הנשק והרימונים נאספו ממי שכבר לא יכלו להילחם והכוח נערך בעמדותיו ללא יכולת היה להמשיך בכיבוש המוצב, אך בשום שלב לא הייתה כוונה לסגת מהעמדות שנכבשו. הפצועים פונו לאחור ומידי פעם הגיעו חיילים מתל מוטילה והביאו תחמושת. הסורים היו במרחקים קרובים למדי, כמה עשרות מטרים והם תגברו את כוחותיהם כיוון שעלו במדרון אחורי שלא היה גלוי ללוחמים. כשעלה היום והסורים כבר היו ערוכים בעמדות, היה ברור שהתגבורת לא תספיק להגיע מה וגם שלא יהיה בידי הלוחמים להדוף אותה. כל אותה עת התנהלו חילופי אש והסורים התארגנו להתקפה. מהאש הסורית נפגעו הסמג”ד עקיבא וכמה מחיילי התגבורת מקורס המכי”ם שהיו בדרכם אל הכוח אך חיילי התגבורת מגדוד 12 הוסיפו להתקדם. לאחר רגיעה זמנית, נפתחה אש תופת סורית מרוכזת לעבר הכוח הלוחם. הסורים החלו להתקדם בשאגות קרב. המ”פ פקד על הלוחמים להיצמד למחסות והפעיל את קוד הסיוע להנחתה ארטילרית – מכאן אגב נולד המושג: “אש על מוצבינו”. ואכן, כוחותינו היו אך במרחק הביטחון המינימלי המתחייב בעת הנחתה ארטילרית והיה זה אך נס שאיש מהם לא נפגע ממנה. אש ארטילרית קרובה מאד הונחתה על הסורים. אש זו עשתה את שלה וריתקה את הסורים לעמדותיהם. נותרו כעת רק 32 לוחמים לא פגועים מול כוח עדיף מספרית מהם בהרבה. המ”פ איבד את הכרתו למספר שניות עקב נפילה של פגז מרגמה בסמוך אך התאושש. כל אותה עת, ניסו חיילי פלוגה ב’ שישבו בתל מוטילה לסייע ככל יכולתם אם ברתק וירי על הסורים ואם באספקת סיוע לוגיסטי תחמושת , וסיוע בפינוי הנפגעים לאחור. המשימה כעת הייתה לשרוד בכל מחיר עד הגעת התגבורת כשהסורים יורים לכיוון הכוח כל העת. עם אור ראשון של ה 6 למאי, החלה התגבורת להגיע למרות ניסיונות הסורים לסכל אותה כל העת על ידי הפגזות וירי מקלעים. לאחר זמן הגיע עיקר הכוח: מחלקה מקורס מכי”ם ומחלקה מגדוד 12 שהביאו גם 2 מקלעים. הסורים שהבחינו בכניסת חיילי התגבור לעמדות הגיבו בירי בשצף קצף. חיילי התגבורת פתחו ביחד עם חיילי הפלוגה באש מרוכזת, אך החום הלך וגבר ומצוקת הפצועים שנותרו גברה והיה צורך לסיים את הקרב בהסתערות מכרעת. הכוח התוקף קיבל הודעה על הגעת סיוע אווירי בקרוב. סוכם כי מיקומו של הכוח שלנו יזוהה על ידי המטוסים על ידי הגופיות הלבנות שיניחו הלוחמים על הסלעים שלפניהם. לאחר שעשו זאת, הגיחו 4 מטוסי ספיטפייר , צללו מעל ראשי הסורים ואחד מהם ירה צרור ארוך לאורך עמדותיהם שהרעיד את כל המוצב. זה היה האות. הכוח הלוחם קם והסתער תוך שאגות קרב אדירות. הסורים שנבהלו השיבו באש דלילה והחלו לברוח כשהכוח הכובש מנסה לזנב בהם ככל שאפשר. הם ברחו דרך מעבר הירדן לבסיסם בבית הבק ובשלב מסוים הופסק המרדף והמ”פ סלעי פונה לאחור. בהסתערות השלישית והמכרעת מספר הנפגעים היה נמוך. 

אחרית דבר: בקרבות תל מוטילה ובמיוחד בקרב על מוצב הדמות פעלו המפקדים והלוחמים בשטח ללא דופי תוך גילוי אומץ לב, הקרבה ודבקות במטרה עד להשלמת המשימה למרות נחיתותם המספרים והיות האויב מצויד בנשק רב בהרבה. בקרבות אלה, נפלו 41 לוחמים ששמותיהם חקוקים על האנדרטה הניצבת בתל מוטילה.

הספד מרגש נשא מפקד הפלוגה, זאב סלעי לזכרם של חייליו ומפקדיו שנלחמו ונפלו בקרב על מוצב “תל מוטילה” :

אתם – חיילי הפלוגה עולים חדשים
שזה עתה הגעתם למולדתנו מארצות פזורה,
יוצאי תימן, מגודלי זקן ופאות מסולסלות,
יוצאי מרוקו, אלג’יר, וטוניס.
בנים, אחים – ובני משפחות של
אחינו שרידי השואה מאירופה
טרם ידעתם שפת ארצנו – עברית
וטרם הספקתם להכיר עריה ונופיה.
אתם – הלכתם אחרינו המפקדים ועשיתם
את כל המוטל עליכם –
למרות: שזו הייתה התנסותכם הראשונה
בקרב ממש, קרב לילה מר וקשה.
למרות: היותכם עייפים לאחר צעידת לילה
ארוכה ומייגעת בדרכנו אל היעד
באוויר החם והמחניק
בסירחון האיום והמבחיל שנדף מפגרי
הפרות שנרקבו בשטח מזה ימים.
למרות: היותכם עמוסים למכביר בתחמושת
וציוד אחר הנחוץ ללחימה ולהתבססות
שלאחריה, נפילות ומעידות אין סוף
בינות לסלעי הבזלת השחורים שבשטח קשה זה.
לא הפניתם עורף לאויב – למרות המטחים
המבהילים של הפגזים וסנוור עיניכם
מירי המרגמות והתפוצצויות הרימונים,
בהם הרבה האויב להשתמש.
אחרינו ואתנו התקדמתם בינות לחבריכם
הפצועים ששכבו סביבנו, ממלמלים חרישות
תפילות ומחכים לפינויים משדה הקרב.
דל היה הנשק, אמצעי הקשר, ציוד לחימה
וחבישה שהיו לנו בתקופה היא
בשחר היותנו למדינה ולצבא.
עקשנותכם בקרב ודבקותכם במטרה
גרמו למנוסת האויב וכיבוש המוצבים,
יחידים באזור זה בהם שלטנו
על עמדות האויב עד למלחמת ששת הימים
בה כבשנו את כל רמת הגולן.
אתם קידשתם את סיסמת “אחרי” המאפיינת
כל לוחמי צה”ל מני אז – ועד הלום.
נוחו בשלום על משכבכם וינעמו לכם לנצח
רגבי אדמת מולדתנו – ישראל.
בשמי ובשם חבריכם לנשק, שרידי הפלוגה, מצדיעים אנו לכבודכם.

איור 15 הינו סיכום של ימי הקרב.

                                                                        איור 15: סיכום קרבות תל מוטילה

 3.2  מבצע הר געש בגבול מצרים, 1-2 בנובמבר 1955

רקע

מבצע הר געש או בשמו האחר פעולת הסבחה או קרב לילי היווה פעולת תגמול כנגד הצבא המצרי באזור ניצנה. בהסכם שביתת הנשק בין ישראל למצרים שנחתם ב 1949 נקבע כי פתחת ניצנה המצויה במקום אסטרטגי – מנקזת 4 דרכים ראשיות – יהיה אזור מפורז ולא יוכנסו אליו כוחות צבא. עם זאת, גם ישראל וגם מצרים הפרו את ההסכמים, ישראל בעיקר על מנת לבלום חדירות של פדאיון (מחבלים) והברחות של הבדואים. בפועל היו גם תקריות בין 2 הצבאות. סימון הגבול בתיאום עם המצרים נמשך בין יוני לאוגוסט 1955 וישראל ראתה בכך גבולות סופיים אך המצרים השאירו את כוחותיהם בשתי עמדות בתוך השטח הישראלי ובהמשך עקרו חיילים מצריים את סימוני הגבול באזור. לאחר מכן בנו שורה של מוצבים על מצוקי הסבחה וראס-סירם וגם פלשו לשטח ישראל ובנו את מוצב לילי. ישראל פנתה אל המצרים כמה פעמים לנוכח הפרות אלה אך המצרים התעלמו. לפיכך הוחלט לכבוש מוצבים אלה ולגרש אותם מהם חזרה לשטח מצרים.

מהלך הקרב

המבצע באזור תל ניצנה (שנקרא גם עוג’ה אל חפיר) כלל כוח חטיבתי בפיקוד המח”ט אל”מ חיים בן דוד. הכוח כלל את גדוד 12 בפיקודו של סא”ל אורי בר רצון וגדוד הצנחנים 890 בפיקודו של אריאל שרון. בפועל, כל גדוד פעל באופן עצמאי בשטח. המבצע תוכנן בקפדנות ולשם כך בוצעה פשיטה על המחנה המצרי בכונתילה לשם הסחת דעת. פעולה זו אפשרה לכוחות העולים על מוצבי ניצנה להפתיע את המצרים באופן מוחלט. האיור הבא מתאר את התקדמות הכוחות לעבר היעדים: שלושת מוצבי ראס-סירם אותם כבשו לוחמי גולני ושלושת מוצבי הסבחה אותם כבשו הצנחנים.

                     איור 16: התקדמות הכוחות לעבר היעדים באזור תל-ניצנה

כוחות גולני יצאו משבטה והגיעו לאזור ניצנה בשעה 17:45.  כוחות הצנחנים יצאו ממחנה נתן והתכנסו בנחל עזוז. בשעה 22:00 החל צה”ל בהפגזה ארטילרית מסיבית לעבר המוצבים המצריים. בתום ההפגזה פשטו כוחות גדוד 12 על המוצבים “רבקה 1”, “רבקה 2” ו-“תמר”.  כוחות הצנחנים פשטו על המוצבים “לילי” ו- ” טובה”.  ההתקפה הפתיעה את המצרים ותוך זמן קצר כוחותיהם נשברו. ניסיון של כוח שריון מצרי לסייע לכוחות המצריים שכותרו על ידי כוחותינו נכשל ועוד לפני שעלה הבוקר המשימה הושלמה והשטח פונה. לא פחות מ 70 חיילים מצריים נהרגו ו 48 נלקחו בשבי. אמצעי לחימה רבים נפלו שלל בידי כוחותינו ביניהם כלי רכב, נשק נגד מטוסים ותותחים נגד טנקים. ששה מלוחמי צה”ל נהרגו בקרבות ו 37 נפצעו. אחד מלוחמי צה”ל שקיבל את עיטור העוז על תפקודו במבצע היה קלמן מגן ששימש כ-מ”פ בגולני במבצע. לימים, בהמשך שירותו היה מגן לאלוף אך תמיד נשאר כאחד מסמלי גדוד 12.

שמות הלוחמים שקיבלו ציון לשבח: טור’ בבסקי יצחק ז”ל, סג”מ צימרמן ישי, טור’ שלף דן וסרן קלמן מגן.

האיור הבא מסכם את תמונת הקרב

איור 17: סיכום תמונת הקרב במבצע הר געש

3.3  מבצע סיני, אוקטובר 1956

3.3.1 רקע 

מתום מלחמת השחרור ובמהלך שנות החמישים התמודדה ישראל הצעירה שאך זה מקרוב זכתה בעצמאותה עם אתגרים רבים. בין היתר, נקלטו עולים חדשים ורבים מבין הצעירים שבהם התגייסו לצה”ל, חלקם הגיע לגולני. בעוד שבמלחמת השחרור הורכבו בכוחות בעיקר מצעירי הארץ בני העמקים, הרי שלאחר המלחמה הכילו היחידות הלוחמות עולים מדינות שונות, פשוטי עם ששפתם ותרבותם הייתה שונה. היה צורך להפכם לגוף לוחם אחד מלוכד וממושמע ובעל גאוות יחידה. לא היה מקום מתאים יותר לכור היתוך כזה מאשר צה”ל.  בינתיים, לא נתנו האויבים מסביב מנוח למדינה הצעירה ולא פסקו לתכנן תכניות להשמדתה. המדינה המובילה בימים ההם את הניסיונות להפר את השלווה בארצנו הייתה מצרים. מאז 1955 הופעלו יחידות “הפדאיון” שחדרו מגבול מצרים ואחר כך מגבול ירדן למטרות חבלה ורצח בישובי ספר. מצרים חתמה על עסקת נשק גדולה עם צ’כוסלובקיה ותיאמה מהלכים עם ירדן וסוריה. בהמשך, חסמה את מיצרי טיראן למעבר ספינות ישראליות בשני הכיוונים. כמענה, נרקחה תכנית סודית בין בריטניה צרפת וישראל. ב 29 לאוקטובר פתחה ישראל בלחימה מול המצרים כשבין המטרות העיקריות היו: פתיחה מחודשת של מיצרי טיראן וחיסול פעולות הטרור בגבול מצרים. היה זה מבצע סיני (או מבצע קדש).

3.3.2 כוחות וביצוע משימות ברמה הצה”לית

הכוחות שפעלו במרחב סיני במבצע היו:

• אוגדה 77 בפיקוד חיים לסקוב, כוחות שריון וחי”ר שכללה את חטיבת גולני – כיבוש רפיח ואל עריש ופתיחת ציר צפון סיני לתנועת כוחות בציר זה עד התעלה
• אוגדה 38 בפיקוד יהודה ואלך, כוחות שריון וחי”ר – כיבוש מתחמי ניצנה, אבו-עגילה, אל קוצימה ביר גפגפה ואיסמעיליה עד התעלה
• חטיבת הצנחנים 202 (אז) בפיקוד אריאל שרון – הצנחת כח במצבת פרקר, כיבוש מתחם כונתילה ומעבר המיתלה והגעה עד ראס סודר
• חטיבה 9 בפיקוד אברהם יפה לאורך הציר המזרחי של סיני מאילת דרך ראס א נקב ועד שארם א שייח. חטיבה 202 חברה אליה מכיוון מפרץ סואץ
• כוחות ארטילריה וחיל אויר.

להלן מתאר כללי של תנועת הכוחות במבצע קדש:

איור 18: תנועת כוחות צהל במבצע קדש

3.3.3.  חטיבת גולני בקדש

המשימה העיקרית שהוטלה על חטיבת גולני במבצע קדש הייתה כיבוש והשתלטות על אזור רפיח ואל-עריש. כיבוש מוצבים 27 ו- 29 באזור רפיח ואל-עריש הוטל על גדוד 12 בפיקודו של שמואל אלבק(אמיר),  וכיבוש מוצבי צומת רפיח הוטל על גדוד 51 בפיקודו של מאיר פעיל. הסיירת החטיבתית בפיקודו של יהודה גולן תוכננה לנוע כחוד בראש כוח גדוד 51.

3.3.3.1  מהלך הקרב לכיבוש מוצבי המפתח: 27 , 29  באזור רפיח ואל עריש – גדוד 12.

שני מוצבים אלה, נחשבו קריטיים להבקעת המערך המצרי בגזרה שבין רפיח לגבול הישראלי. החלק היותר קשה היה כיבוש מוצב 29 ולכן לשם כך הוטלה המשימה על פלוגה א’ של גדוד 12, הפלוגה הרובאית הוותיקה והמגובשת של הגדוד. על פלוגה ד’ שהורכבה מחיילי קורס המכי”ם החטיבתי הוטל לכבוש את מוצב 27 ועל פלוגה ב’ הוטל להיות ניידת בין שני המוצבים, לסייע ברתק ולהתערב במקרה הצורך. מבצע קדש נפתח ב 29 לאוקטובר 1956 עם צניחת הצנחנים במעבר המתלה. גדוד 12 לא הפסיק לרגע אחד להתכונן למשימות על ידי תרגולי קרב לילה ביעד מבוצר, אימוני ירי ואימוני לחימה על דגמי המוצבים. בקיבוץ ניר יצחק נבנה שולחן חול שבו היה דגם של היעדים. המפקדים והלוחמים נעזרו בו ושיננו את משימותיהם. למחרת תחילת המבצע, שונו המשימות ונקבעו אחרות. הגדוד התחיל להתכונן למשימות החדשות אך יום לאחר מכן שוב ניתנה הפקודה לחזור ליעדים המקוריים… הגדוד הוציא סיור מוקדם אל השטח המצרי בכוונה לתהות על טיב הביצורים וכן להבין מה הוא הכתם הלבן המסתורי שהתגלה בצילומי אויר אך זה נשאר בגדר תעלומה. לעומת זאת הם שמעו קולות חפירה מתחת לאדמה והצליחו לאתר נתיב חדירה אל המוצבים. ב1/11. בשעה 22:30 החלה תזוזת הכוחות כשהמפקדים מעודדים את החיילים ואלה מצידם מכריזים בקול שהם יעשו את כל הנדרש. הכוחות נכנסו לשטח , הגיעו לשטח שממול ליעדים ,התחפרו והמתינו לריכוך. מטוסי חיל האוויר ריככו את היעדים זמן רב מידי, השעה הייתה כבר אחרי 3 לפנות בוקר והמשימה הרי יועדה ללילה. הסתערות לאור יום מלווה בדרך כלל בכמות נפגעים רבה יותר. בשעה 03:25 התקבלה הפקודה לפרוץ אל היעד. נותרו כ 80 דקות לפני עלות השמש. הכוח התקדם אל עבר מוצב 27 במירוץ נגד הזמן. המצרים המטירו אש מרגמות עזה על הכוחות שגרמה להרוגים ופצועים אך הגדוד לא עצר. לשם זיהוי וודאי נורה זיקוק לעבר מוצב 29 וזמן קצר אחר כך השמש החלה לעלות. כעת הפכה ההתקפה להסתערות לאור יום. התברר שאמצעי הפריצה לא פעלו והכוח נתקל בגדרות. כאן פעלה תושייתו של אשר דר מפקד פלוגה א’ שהובילה את ההסתערות. הוא הצליח לאלתר פריצה בגדר תוך כיפוף שלה תחת הפגזה ובהמשך הסתער לעבר היעד כשהוא עובר בשדה מוקשים. הכוח בפיקודו עבר תעלה אחר תעלה וטיהר אותה ממצרים ומי שהיה בר מזל מהם הצליח לברוח. על תפקודו בקרב זה הוענק לו עיטור העוז מאת אלוף פיקוד הדרום דאז – חיים לסקוב. במקביל, התקרב מפקד פלוגה ב אברהם בר אוריין למוצב 27 אך שניות לפני הפריצה עלה אחד הזחלמי”ים על מוקש. על אף כמות הפצועים הרבה אף אחד לא עצר. בר אוריין המשיך להסתער, נכנס בראש לוחמיו למוצב כשגם הוא פורץ גדרות ועובר בשדה מוקשים והמצרים החלו להימלט. תוך כדי החדירה הוא נפצע ברגל ובצוואר אך המשיך לתפקד. בשנת 1973 קיבל את עיטור העוז על פעולה זו מהרמטכ”ל דאז דוד (דדו) אלעזר. בשעה 05:30 היה מוצב 29 בידי לוחמי גולני וזמן קצר לאחר מכן השתלטו על מוצב 27. בשעה 07:00 דיווח המג”ד שמואל אלבק (אמיר) למפקדת החטיבה כי המוצבים בידינו. בקרב זה נהרגו 3 לוחמים ונפצעו 48. שעתיים לאחר מכן הגיע לאזור המח”ט בנימין גיבלי שדיווח ברשת הקשר כי חטיבת גולני השלימה את משימותיה וכבשה את מוצבי רפיח. 

3.3.3.2  מהלך הקרב לכיבוש מוצבי אזור צומת רפיח – גדוד 51 והסיירת החטיבתית

עקב שינוי במבנה החי”ר בצה”ל גדוד 51 שהשתייך לחטיבת גבעתי פורק והורכב מחדש כחלק מחטיבת גולני ובכך הצטרף לשני הגדודים שכבר היו בה 12, 13. המפקד הראשון של הגדוד היה סא”ל מאיר פעיל. כיבוש אזור צומת רפיח והשליטה בו היו חיוניים ביותר על מנת לאפשר הזרמת כוחות שריון ללב סיני. גם המצרים עמדו על חשיבות הצומת והקימו  סביב העיירה רפיח מחנות צבא רבים ומבוך של עמדות צבאיות מחופרות בלב בוסתני פרי עטורות בגדרות תיל ונחבאות בתוך משוכות צבר ותעלות מגן. המתחם היה מבותר וממוקש ופריצתו דרשה תעוזה רבה. מול כוחות צהל נפרסה חטיבת חי”ר מצרית שהתפרסה על הגבעות סביב צומת רפיח, גדוד משמר לאומי, פלוגת טנקים מסוג שרמן, 12 קני ארטילריה, גדוד תותחי שדה וגדוד תותחי נ”מ. המוצבים המצריים צוידו בקני מרגמות ובטנקי ארצ’ר. המתחם כולו היה מוגן על ידי שדות מוקשים. המשימה שהוטלה על גדוד 51 והסיירת החטיבתית הייתה המורכבת והקשה מכולן במאמץ החטיבתי: כיבוש מוצבים 8, 10, 12 לשם ניתוק מחנות רפיח מדרום וממערב ופתיחת הציר לתנועה. הקרב לכיבוש צומת מוצבי רפיח במבצע קדש זכה לכינוי : “הקרב בו הכל השתבש” ואכן, בלילה שבין ה 31 לאוקטובר 1956 לבין ה 1 לנובמבר כמעט כל דבר השתבש לכוח. טור הלוחמים הארוך נתקע בדרך לכיבוש צומת רפיח, מוקשים התפוצצו, לוחמים נפגעו, רשת הקשר שובשה, לוח הזמנים התעכב ואפילו המפקדים רבו בינם לבין עצמם אך תושייה כוללת ויכולת אלתור יוצאת דופן המאפיינים את הגדוד ומפקדיו מאז ומעולם הביאו לכך ששדה הקרב שהיה נראה בתחילתו אבוד – הפך לאחד הקרבות הנלמדים עד ימינו בקורסי הפיקוד של צה”ל. 

בתכנון הקרב הוחלט כי גדוד הפלסים (הנדסה) 115 יכבוש את מוצבי החוץ ויסמן נתיב מעבר בין המוקשים עד הכביש. כוח ובו פלוגות א’, ב’ יכבוש את מוצב 8 הבלתי מאויש ואת מוצב 10 פלוגה ג’ שתנוע על זחלמ”ים ופלוגה ד’ שתנוע על טנקים יכבשו את מוצב 12 שחלש על הצומת. בלילה שלפני הפעולה יצאו כוחות ההנדסה לשטח ובמשך כ 8 שעות פילסו את הדרך תוך נעיצת דקרים והזזת 67 מוקשים פלסטיים מהדרך. אל הכוח הצטרף מפקד הסיירת יהודה גולן על מנת לראות בעצמו את דרך הגישה דרך שדה המוקשים. תוך כדי כך נפתחה עליהם איש מצרית ובנסיגה גילו החיילים שאחד מהם נעדר. גופתו התגלתה רק לאחר סיום הקרב למחרת, הוא נפגע ממוקש נעל ונהרג. כוחות הסיור חזרו לכוח העיקרי שהחל בהכנות אחרונות למבצע. המג”ד הדגיש בפני הלוחמים שעל הגדוד הוטלה משימת מפתח: לפרוץ דרך הנתיב בין המוקשים, לכבוש 4 מוצבים ולהגיע לצומת רפיח. שיירה ארוכה יצאה אל הקרב בהובלתו של המג”ד כשבחוד הכוח הסיירת החטיבתית ועד מהרה הכל השתבש. בשעה 22:30 חצה הכוח את הגבול וחצי שעה לאחר מכן הואר כל השטח על ידי זרקורים מצריים והחלה הפגזה ארטילרית. לוחמים החלו להיפגע אך הגרוע התרחש בדקות שלאחר מכן. שני כלים עלו על מוקשים ובערו, כלי נוסף שניסה לעקוף אותם עלה על מוקש אף הוא. רכבי הגדוד המשיכו בתנועתם כשהם עוקפים את הכלים הבוערים. טנק נוסף עלה על מוקש ומיד אחריו עוד טנק שניסה להימנע מפגיעה בטנק זה , סטה הצידה פרש זחל ועלה על מוקש. בשטח נוצר מחסום ברוחב של כ 10 מטרים ובאורך של כ 50 מטרים. המצב נראה רע והגיעה שעת האלתורים. המג”ד עצר להערכת מצב והבין שיש עוד רצועת מוקשים מעבר לשתי הרצועות שעליהן ידעו מהסיורים המוקדמים. השעה הייתה כבר 2:45 לפנות בוקר והגדוד היה שרוי בתוך שדה מוקשים לא מוכר ונתון להפגזה ארטילרית. רשת הקשר השתבשה ורק לאחר מאמץ רב נוצר קשר בין המג”ד למח”ט בינימין ג’יבלי. זה פקד על המג”ד להוריד את הכוחות מהכלים ולנוע ברגל. פעיל הקשיב אך החליט אחרת משום שהמרחק עד צומת רפיח היה כ 12 ק”מ ולו הלכו הלוחמים את המרחק הזה עם כל ציוד הלחימה עליהם בשטח החולי והקשה להליכה הם היו מגיעים מותשים ובאור יום והיו מתקשים מאד לבצע את המשימה. המג”ד נתן הוראה לנהגי הכלים להדליק אורות ולהאיר את הדרך. הוא ועוד מספר לוחמי חבלה חילצו את הרכבים הפגועים והחלו לפלס דרך לשיירה תוך כדי הליכה ודקירת כל גרגר אדמה על מנת לגלות את המוקשים. ההתקדמות הייתה אטית ומורטת עצבים. כאשר עבר הטנק האחרון את שדה המוקשים השעה הייתה כבר ארבע וחצי לפנות בוקר והשחר החל להפציע. שלוש הפלוגות הרובאיות יצאו בנסיעה מהירה על גבי הרכבים המשוריינים לעבר היעד. הביצוע הלא מתוכנן היה מושלם בזכות יכולת האלתור והתושייה של לוחמי ומפקדי הגדוד. כשהתקרבה השיירה אל שלושת המוצבים 8, 10, 12 וחיילי הגדוד והסיירת החלו להסתער עליהם החלו החיילים המצריים לברוח מי ברגל ומי ברכב מערבה לכיוון אל עריש. הכיבוש היה מהיר וקטלני. בשעה 07:50 עלתה פלוגה ג’ עם הזחלמי”ם על מוצב 8. אחריה דהרה פלוגה ד’ עם הטנקים למוצב 10 ולבסוף נכבש גם מוצב 12. בשעה 09:00 בבוקר, שבע שעות לאחר שהמשימה נראתה אבודה נשמעה הקריאה בקשר: “12 בידינו”. שניות אחדות לאחר מכן דיווח המג”ד פעיל : “הצומת בידינו”.

האיור הבא מסכם את תמונת הקרב

                                                        איור 19: סיכום קרב מתחם רפיח במבצע קדש

חיילי הגדוד החלו להתארגן להגנה היקפית וראשוני הטנקים של חטיבה 27 נעו לעבר אל עריש. מעט אחר כך הגיעו בעקבות הלוחמים גם הרמטכ”ל משה דיין ומפקד האוגדה חיים לסקוב ששיבחו את הדבקות במטרה והשגתה. המשימה העיקרית אמנם הושלמה אך בעוד הגדוד נערך להגנה על צומת רפיח ניתנה לו פקודה נוספת להגיע במהירות לאל עריש הכבושה ומשם כ 10 ק”מ דרומה לכבוש את צומת ביר-לחפן הסמוכה לשדה התעופה של העיירה. כשהתמקמו שם לחניון לילי גדודי הופתעו לגלות מאות חיילים מצריים באזור . התברר שאלה קיבלו פקודה לסגת ממוצבי אום כתף להגיע לביר לחפן. שני חיילים דוברי ערבית קראו ברמקול לחיילים המצריים להיזהר לא להתקרב פן יהרגו וכן להגיע בבוקר ולהסגיר את עצמם. משעלה הבוקר מי שלא נכנע נתקל בחיילי הגדוד. התפתח ירי בין שני הכוחות ולמצרים היו הרוגים רבים. כל מצרי שהניח את נשקו נלקח בשבי. נאספו כ 2000 חיילים מצריים כשבויים.

המלחמה הסתיימה כיומיים לאחר מכן , כל חצי האי סיני נכבש על ידי צה”ל שהגיע לתעלת סואץ. לגדוד היו 3 הרוגים במבצע קדש. הקרב החשוב בצומת רפיח הפך למקור לגאווה עבור לוחמי גדוד 51 וכמקור ללמידה עבור יחידות צה”ל. לוחמי הגדוד אף התבקשו לאחר שנה לשחזר את הקרב לעיני כל מפקדי צה”ל. הלוחמים נתמלאו גאווה וסיכם זאת היטב המג”ד מאיר פעיל: “הייתה זו הפעם הראשונה אחרי מלחמת העצמאות שחטיבת גולני פעלה בצורה מושלמת כחטיבה מגובשת. קרבות רפיח הוכיחו לכל המהססים מה היא יכולה האמתית של החטיבה. כיבוש מוצבי רפיח תרם להתמוטטות כל המערך המצרי באזור ואפשר לחיילי השריון לפרוץ קדימה בקלות”. את הסיבות לשינוי הדרמטי במהלך הקרב ממצב של כאוס מוחלט להצלחה והשלמת המשימה הגדיר פעיל בשתי מילים: “מפקדי גולני”.