6. חטיבת גולני בין השנים: 1967 – 1973 (לא כולל המלחמות)
רקע
הניצחון במלחמת ששת הימים הביא לגבולות ארוכים יותר מאשר היו לפניה. הצבאות הערביים וארגוני הטרור שהיו קיימים עוד לפני המלחמה קיבלו עתה משנה תוקף לרצונם לפגוע בישראל גם במטרות אזרחיות וגם במטרות צבאיות. מערך הכוחות שעמד עתה מול ישראל כלל, בגבול הסורי את צבא סוריה וארגון הטרור א-צעיקה שנתמך ואומן ע”י הצבא הסורי, בגבול הירדני את הצבא הירדני כמו גם חיל משלוח עירקי שחנה בצפון ירדן ואת ארגוני הטרור הפלסטינאים בעיקר הפתח. ברצועת עזה פעל בעיקר הפתח ובגבול המצרי הצבא המצרי. הכוחות הללו פעלו נגד ישראל כל אחד בדרכו שלו ובלי תאום בין מדינתי. תאום מלא היה בין כוחות הצבא המקומיים וארגוני הטרור. פעילות כוחות הצבא הסורי כללה פעילות מודיעין, חיפוי לפעילות א-צעיקה וירי על מוצבי צה”ל מעת לעת. יחידות א-צעיקה בצעו בעיקר חדירות לשטח רמת הגולן במטרה לפגוע ביחידות צה”ל. פעילות הצבאות הירדני והעיראקי היו בעיקר סיוע באש לחוליות טרור. המחבלים בגזרה הירדנית פעלו בגזרת בקעת הירדן כדי לחדור לגדה המערבית לחבירה עם חוליות מקומיות על מנת לפגוע בחיילי צה”ל ואזרחים וכדי לבצע פעולות תקיפה בישובים אזרחיים כולל ירושלים. בבקעת בית שאן פעלו המחבלים לשבש את החיים האזרחיים על ידי ירי קטיושות על הקיבוצים ובית שאן, ניסיונות חדירה לישובים האזרחיים לצורך פיגועי מיקוח, הטמנת מוקשים בדרכי העפר של הקיבוצים, ירי על סיורי צה”ל ועל המוצבים.
תקופת מלחמת ההתשה החלה כבר ביולי 1967: הפגזות ארטילריות לאורך תעלת סואץ מצד המצרים, בגזרת עמק הירדן/הבקעה והערבה מצד הירדנים, וברמת הגולן מצד הסורים. חיילי צה”ל נפגעו גם מאש שנפתחה על סיורי גבול וממוקשים. תחושת האופוריה מיוני 67′ התפוגגה מעט, אם כי המורל עדיין היה בשמיים.
בעזה פעלו חוליות הטרור נגד אזרחים ישראלים שעברו במקום ובעיקר נגד כוחות צה”ל שפעלו במקום.
המצרים פעלו ע”י ירי מסיבי של ארטילריה ונק”ל על מוצבי צה”ל. חדירות קומנדו לתקיפת שיירות וניסיונות ללקיחת שבויים. לאחר מכן הפכה הלחימה מול המצרים למלחמת התשה של ממש. בהתאם לכך הוקצו משימות גם לחטיבה: לאחר מלחמת ששת הימים בגזרת רמת הגולן ובהמשך לאורך הגבול עם ירדן, רצועת עזה וכשגברה ההתשה מול המצרים גם באזור תעלת סואץ. בהמשך, התגברו פעולות הטרור גם מלבנון והחטיבה פעלה גם בגזרה זו בצורה נרחבת בפעולות שונות בהן נטלו הסיירת וכוחות גדודיים חלק במבצעים שונים.
ניתן לומר כי בתקופה שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים מילאו גדודי החטיבה לכל אורך הגבולות ובכל הגזרות משימות של בטחון שוטף להגנה על הגבולות ועל האזרחים המתגוררים בסמיכות להם. כמו כן בוצעו על ידם ועל ידי הסיירת משימות התקפיות של תגמול ומנע כנגד הכוחות העוינים שהוזכרו. כוחות החטיבה נחלו הצלחות רבות וגרמו לאויב אבדות כבדות אך גם לכוחותינו היו הרוגים ופצועים. במקביל, הוסיפו כוחות החטיבה להתאמן בחורף ובקיץ.
בפרקים הבאים יתוארו רק חלק מפעילויות החטיבה במהלך שנים אלה, שלגביהם יש תיעוד מסודר. בהמשך הזמן ככל שיימצאו מסמכים נוספים יבוצעו מעת לעת השלמות ותוספות.
6.1 התבססות כוחות גולני באזור החרמון – יוני 1967
בסיום מלחמת ששת הימים התבסס צהל על הקו הסגול היורד מהחרמון לעבר קוניטרה והלאה למרכז רמת הגולם דרך תל פרס לדרום רמת הגולן עד לצדו הצפוני של הירמוך בואך עמק הירדן. בעוד שבמרבית המקומות היה אפשר להיכנס זמנית למחנות הצבא הסורי הנטושים, פסגת החרמון הייתה מקום שומם שיה צורך לבסס בו נוכחות. גדוד 13 היה הכוח הצבאי הראשון שקיבל את המשימה לתפוס ולהחזיק במקום.
6.1.1 סיפור הנפת דגל ישראל הראשון על החרמון על ידי כוח מגדוד 13
בתום מלחמת ששת הימים שהה גדוד 13 בקו שביתת הנשק ברמת הגולן. הפלוגה של גדעון המאירי התארגנה במחנה מנצ’ורה סמוך לקוניטרה. ימים ספורים לאחר תום המלחמה, ביום שבת שבו כבש גדוד 13 את קוניטרה, קיבלה הפלוגה פקודה מהמג”ד פנחס נוי להכין כוח שיעלה ויתפוס את החרמון שעליו לא שהה אף חייל ישראלי לפני כן. לפני עליית הכוח הלוחם עלו המג”ד, סגן מפקד הפלוגה דני הררי וקשר מהפלוגה לסיור מוקדם בכתף החרמון בעזרת מסוק סיקורסי. מכיוון שהערב כבר עמד לרדת, הספיק המסוק לבצע 2 סבבים ויחד העלה בשניהם 40 לוחמים. השטח היה נטוש לחלוטין ולאחר סיור קצר להכרת האזור, חפרו החיילים שוחות והקימו אוהלי סיירים. למחרת בבוקר אלתר דני הררי בסיוע לוחמים תורן לדגל ישראל והוא הונף בפעם הראשונה על החרמון בטקס מרגש. לאחר יומיים התארגנה שיירת פרדות שיצאה ממג’דל שמס להבאת אספקה לכוח בראש ההר. למרות שהיה זה חודש יוני, הכוח דאג להצטייד בבגדים חמים משום שעל החרמון קר בלילה (ולעיתים ביום) גם בקיץ. הכוח נותר בשטח עוד כשבועיים שבהם הועמקה ההכרות עם השטח על ידי סיורים ותצפיות לעומק סוריה. סיורים אלה קבעו בסופו של דבר את הקו הסגול. לאחר שבועיים אלה הוחלף הכוח על ידי כוח אחר. בימים הראשונים נתמנה דני הררי לפקד פלוגה ג’ בגדוד לאחר כחודש, המשיך הקשר שלו עם החרמון. כוח בפיקודו החל לבצע סיורי נוכחות שיצאו רגלית ממג’דל שמס לאורך כל היום והסתיימו לקראת ערב ליד קיבוץ דן למרגלות ההר. לימים, כשהיה מפקד פלוגה א החל מוצב החרמון להיבנות וחייליו כבר איישו את המקום. בעת הזו, כשנה לאחר העלייה ההיסטורית הראשונה לחרמון, עדיין התנוסס הדגל הראשון על ראש ההר, אמנם מעט קרוע אך עדיין מתנופף בגאון
דגל ישראל הראשון שהונף על גבי פסגת החרמון בידי לוחמי גדוד 13 לאחר מלחמת ששת הימים – יוני 1967
6.1.2 פעילות בטחון שוטף ברמת הגולן
לאחר מלחמת ששת הימים בשנים 1967 – 1968 פעלו כוחות החטיבה במשימות בטחון שוטף וחדירות במרחב רמת הגולן וחלק מהכוחות הוקצו גם למשימות בגזרת עמק הירדן שהחלה להיות כר נרחב לפעילות חבלנית. זמן קצר לאחר המלחמה החלו ניסיונות פח”ע ברמת הגולן והגדודים נתקלו במקרים רבים ולחמו כנגד המחבלים. מספר פעולות של גדוד 51 כנגד חוליות מחבלים זכו להבלטה ופרסום. במקביל, ערכו כחות הסיירת ולעיתים כוחות גדודיים בחציית הגבול ומיקום תשמועים ומארבים בשטח הסורי כולל באזור הרוקד שהוא אזור קשה לתנועה . בהדרגה ירדה פעילות המחבלים ברמה ועברה לעמק הירדן.
6.2 פעילות בעמק הירדן
תקריות הגבול ביישובי וקיבוצי עמק בית שאן היו על בסיס יומי כמעט. למעשה כל העמק [כיום עמק המעיינות וצפונה ממנו] הפך לשדה קרב שכלל הפגזות, מיקושים וחדירות מחבלים. המצב הביא תחילה את צה”ל להיערכות הגנתית – בניית גדר גבול מאסיבית עם אמצעי גילוי, ובהמשך ביוזמות התקפיות נקודתיות ומדי פעם פעולות רחבות היקף. במשך שלוש שנים של גזרת גבול חמה מאוד נהרגו 141 ישראלים ונפצעו כ-800. בצד הירדני היו מאות רבות של הרוגים כאשר בתקופה זו נטשו כ-70 אלף תושבי הכפרים והעיירות הסמוכים לגבול את בתיהם ועברו למחנות פליטים בפאתי רבת עמון.
חטיבת גולני הייתה באותם ימים הכוח העיקרי בגזרה זו שנשא בעול. הגדודים היו פרוסים משער הגולן עד טירת צבי, והלוחמים השתתפו באיוש מוצבים, תשמועים, מארבים וחדירות לשטח ירדן להנחת מוקשים, פיצוץ מבנים ופגיעה ברכבים נעים. פעולות נקודתיות אלה היו בזמנו חסויות ולא דווחו לתקשורת ולציבור. גזרת עמק בית שאן הייתה במסגרת חטמ”ר 2 של פיקוד צפון בפיקודו של אל”מ מנו שקד [שימש מח”ט 3 בששת הימים].
6.2.1 פעולות ראשונות בקו – גדוד 12
גדוד 12 שנחבל קשות בקרב על תל פאחר ב-9 ביוני 1967, השתקם בינתיים ומילא מחדש את השורות. בקיץ 1968 כללה פלוגה א’ חלק מלוחמי הקרב על תל פאחר וחלק חיילים חדשים שהתגייסו מאז. הוא היה הראשון מבין גדודי החטיבה שירדו לקו עמק הירדן. בתחילת 1968 ירד גדוד 12 בפיקודו של משה יוסף מרמת הגולן לגזרת עמק בית שאן – לתקופה הסוערת בגבול ירדן. כבר מתחילת שהותו בקו הותקפו כוחותיו בסיורים או באמצעות הנחת מיקוש. המג”ד החליט די מהר כי על מנת לשנות את המשוואה של רודפים -נרדפים יש צורך בחדירות ליליות באופן תדיר או כפי שניסח זאת: “נמתין להם בצד המזרחי וננסה לפגוע בהם לפני שיחצו את הירדן”. ואכן, חדירות ומארבים לגדה המזרחית של הירדן הפכו לדבר שבשגרה. מנגד, הירדנים היוו אויב קשה, שכבו במארבים והסבו לכוחות הגדוד לא פעם נפגעים. לא תמיד הסתיימו הפעולות בביצוע המשימה, בחלק מהן היה צורך לסגת לאחר קרב קשה. לוחמי הגדוד הוותיקים שלחמו בחירוף נפש בתל פאחר עמדו בתקופה זו בפני אתגרים לא פשוטים. דוגמאות לפעילות שלוו בקרב קשה היו המבצעים “ינשוף” ו “צללית” של פלוגה א’ בפיקודו של שמיל גולן (לימים תא”ל) שנפצע בקרב בתל פאחר, קיבל צל”ש על תפקודו בקרב, החלים וקיבל את הפיקוד על הפלוגה מאהרון ורדי.
פעולת “ינשוף”
בתחילת 1968 ירד גדוד 12 מרמת הגולן לגזרת עמק בית שאן – לתקופה הסוערת בגבול ירדן. סגנו של שמיל באותה תקופה היה סגן דוד מרציאנו והמ”מים שמעון בן ארי, גדי ליבנה ויצחק חמאווי, שבששת הימים היה ממצטייני כיבוש תל פאחר. מקום הכינוס של פלוגה א’ היה באותם ימים ליד קיבוץ חמדיה, כשני ק”מ מצפון לבית שאן. הפלוגה השתלבה בשגרת הסיורים האלימים בשטח ירדן ובהשכבת מארבים נגד מחבלים שחדרו לביצוע מיקוש ופיגועים.
“ינשוף” היה שם קוד לסדרת חדירות לשטח ירדן. החדירות בוצעו בהרכב כוחות של עשרה עד 22 לוחמים. בכל המקרים היה הכרח לחצות את נהר הירדן, שהיווה את הגבול ובתקופת החורף והאביב היה שוצף וגבוה. את החציה ניהל לוחם משייטת 13, שהיה מצורף לכוחות, ונעשה לרוב באמצעות חבל ובמקרים אחרים בסירת גומי. קור המים היה משתק. החיילים היו מגיעים לגדה השנייה רטובים עד צוואר ורועדים. החובש זמיר כהן מספר שחלק מהחבר’ה היו לוקחים איתם בגדים יבשים בניילון אטום ומחליפים בצד המזרחי.
הנוהל היה שהמ”פים מקבלים פקודת מבצע ומכינים את הכוח: קבוצת סיור לתצפית, קבוצת פקודות ללוחמים ובשעות אחר הצהריים מתחילים לנוע ברכבים לכיוון הגבול, מחכים לחשיכה, חוצים לצד השני, נלחמים וחוזרים לפנות בוקר. המארבים והפעולות רדפו זה את זה. החבר’ה, בעיקר הקצינים, הגיעו לפעמים למצבי עייפות קיצונית. בליל 29-28 במאי פעל כוח שמיל מעבר לגבול. בדו”ח הסיכום לפעולה זו אין שום אזכור היכן פעל הכוח, אולם משיחות עם לוחמי גולני התברר כי פעולה זו התבצעה ממזרח לקיבוץ כפר רופין. הכוח מנה שלושה קצינים, שישה מש”קים, 11 לוחמים ושני חבלנים. בנוסף לכוח החודר היה גם כוח חילוץ שכלל 14 חיילים. דו”ח הפעולה פירט את תחמושת הכוח התוקף: 12 עוזים – 5 מחסניות לכל אחד, שני ררנ”טים – 5 פצצות בתרמיל גב, שישה מקלעונים – 18 מחסניות כל אחד, מרגמה 52 מ”מ עם 12 פצצות תאורה ושש פצצות חנ”מ, מא”ג – 750 כדורים בשלושה סרטים, שני רימונים מס’ 26 משופרים לכל חייל, 80 ק”ג ט.נ.ט נישאים בשמונה תרמילים, שני מוקשים נגד רכב, חמישה פנסי כיס כחולים, חמש רקטות צהובות, ארבע רקטות אדומות, תיק עזרה ראשונה ואלונקה לחובש, משקפת ומצפן לכל קצין, חגורת הצלה לכל חייל, טבעות סנפלינג עם חבל באורך מטר. 11 כידונים, חמישה מקצצי תיל, סירת גומי [שכוח החילוץ נשא אותה], מ”ק 10, משקפת נוימן (לראיית לילה).
פקודת המבצע הייתה לחדור בציר 4, להטמין שני מוקשים על הדרך ולפוצץ מספר מבנים באזור. יום ה-28 במאי הוקדש ללימוד ציר התנועה על גבי תצ”א ותצפית על אזור הפעולה, שבו מסר המג”ד סא”ל ברוך גורודיש למפקד הכוח שמיל את ציר התנועה המדויק, מבנה התנועה, הגישה לביצוע המשימה, שיטת ביצוע, תגובות במקרה של היתקלות וארגון השטח מבחינה ארטילרית. בשעה 17:30 ביצע שמיל מסדר יציאה ותדריך ללוחמים. בתדרוך נמסר בין היתר כי שלושת לוחמי החוד ינועו עם נשק דרוך ולא נצור ויתר הלוחמים בדרוך ונצור. שיטת חציית המכשול בסירת גומי תהיה בארבעה סבבים. נמסר כי במקרה היתקלות תתבצע הסתערות מידית של מרבית הכוח, כאשר מא”ג מרתק ומרגמה מאירה. לכוח נמסר כי באזור הפרדס שבו ינועו הם עלולים להיתקל במארב אויב. יצוין כי מספר ימים קודם לכן בוצע אימון באש חיה של היתקלות במארב. לא נעשה תרגול בצליחת מכשול מים היות שהכוח היה מתורגל מכמה פעולות קודמות. בשעה 19:00 יצא הכוח משטח היישוב הסמוך למקום חציית הנהר – כאמור, קיבוץ כפר רופין. בראש נע החוד בתנועות מאובטחות, ואחריו כוח החילוץ כשהוא נושא את הסירה. הכוח חצה את מכשול המים בסירת גומי, כמתוכנן, והחל לנוע אל היעד. עד אזור מטעי הבננות היה השטח נוח יחסית לתנועה, אבל מכאן נעשה סבוך וטובעני, דבר שהיקשה על התצפית והתנועה. לאחר תנועה של כ-500 מטר בשטח החליט המפקד לסטות מהציר המתוכנן ולהמשיך לנוע על הדרך, כאשר הציר נסרק מדי פעם במשקפת לראיית לילה. החוד הגיע כעשרה מטר מהמקום המתוכנן להנחת המוקשים, כאשר חלק מהכוח עוד היה במטע הבננות. בשלב זה נפתחה על הכוח אש ממארב אויב. החוד השיב באש והמ”פ שמיל הורה לזרוק רימונים. הכוח זרק תשעה רימונים וכן נורתה פצצת ררנ”ט והכוח ירה במא”ג ומעוד עשרה כלי נשק. כוח האויב זרק ארבעה רימונים. במקביל הואר השטח ע”י פצצות תאורה 52 מ”מ ולאורו הסתערו הלוחמים על האויב תחת צרורות ירי שנורו לעברו. בהסתערות זו נהרגו ארבעה חיילים ירדנים ששכבו במארב ועוד אחד במהלך מנוסתו. דו”ח הסיכום לא פירט את מעשהו של שמיל, אבל לוחמיו לא שכחו זאת מעולם. מספר טוראי משה נאור, שהיה שם: “התקילו אותנו ופתחנו באש, אני לא הספקתי לירות הרבה. כל המחבלים נהרגו חוץ מאחד שהתרומם עם הנשק שלו ורצה לירות בשמיל מטווח קרוב”. נראה שבשלב זה היה לשמיל מעצור, מאחר שהוא הסתער על המחבל, הוציא לו את הנשק מהידיים והלם בראשו. נאור: “הקת של הרובה נשברה, עפה עלי ופגעה לי בברך. חזרתי לא הכי נחמד”. סג”מ ציון פילוס שהיה בפעולה זו מספר: “שמיל פשוט הסתער עליו, דרס אותו וניפץ לו את הנשק על הראש”. זמיר כהן, שהיה החובש באותה פעולה, סיפר ששמיל הסתובב עם הקת הזו במשך כמה ימים. מעשהו זה הצטרף לעלילות שצבר שמיל במשך שנות שירותו וזיכו אותו בהילה של אומץ וגבורה. בתום הקרב בוצעה סריקה בשטח והתברר שכוח האויב מנה חמישה חיילים, ששכבו בתעלת השקיה בכיוון מערב. רוב כוח האויב נפגע מרסיסי הרימונים. הציוד שלו כלל מקלע 0.3, ארבעה רובי קרבין, רובה ספרינגפילד, מ”ק 10, מרגמה 52 וסכין קומנדו. בגמר הסריקה אורגן הכוח ולאחר התפקדות ובדיקת ציוד החל בתנועה חזרה לשטח ישראל. בתוך כך נפתחה אש על הכוח ממוצב ששכן מדרום למקום ההיתקלות. בהגיע הכוח לפינה הצפון-מזרחית של הפרדס נורתה אש נוספת והשטח הואר בפצצות תאורה. האש היתה מעל הראשים והכוח נשכב ולאחר מכן המשיך לנוע. משך כל התנועה חזרה פעל מ”ק השלל הירדני שנלקח, אבל איש מהחיילים לא ידע ערבית והדברים לא הובנו.
מרשם קרב פעולת ינשוף
בסיכום הפעולה נכתב כי היא בוצעה בצורה טובה ויעילה. הכוח לא הסתער מידית ברגע שנפתחה אליו האש וזאת מכיוון שרק שלושה חיילים היו בחוד כאשר יתר הלוחמים עוד היו מאחור. הוכחה יעילות זריקת הרימונים תוך ירי במקביל. הוכחה היעילות של ההסתערות תוך הארת השטח בפצצות תאורה, דבר שסייע לזיהוי מדויק של האויב.
פעולת “צללית” – 21-22 באוגוסט 1968
הפקודה שהגיעה למ”פ שמיל לקראת סוף אוגוסט 68′ הייתה: לפוצץ שלושה מבנים כ-1 ק”מ צפונית מזרחית לכפר הירדני הקטן מוחמד סלאח. הכפר התנשא מעל הגדה המזרחית של הירדן ומעל בריכות הדגים של חמדיה. שלושת המבנים היו בשטח של חווה חקלאית בבעלות אפנדי, שעל שמו נקרא המקום. המבנים הלבנים שימשו מדי פעם את הצבא הירדני, אבל באותם ימים הפכו בעיקר לנקודת יציאה של מחבלים, שחצו את הנהר להנחת מטענים, חבלות ומיקוש.
אחד הפיגועים הראשונים שביצעו מחבלים באזור זה אירע כמה חודשים קודם לכן, ב-1 אוקטובר 1967: שישה מחבלים שיצאו ממוחמד סלאח הגיעו עד לקיבוץ חמדיה, מרחק של כ-4 ק”מ, והניחו מטעני נפץ ליד מספר בתים. יורם פרג, חבר המשק ולוחם סיירת גולני (גיוס נובמבר 1966), שהיה בבית בחופשה רגילה – הראשונה מאז ששת הימים, יצא לכיוון הדמויות החשודות ואז נורה ונפצע קשה. אביו מיכה, שהיה חובש, ניסה להציל את בנו, אבל זה נפטר מאובדן דם. אגב, רק לאחרונה הצליחו חבריו של יורם לסיירת גולני והאבא, שכיום הוא בן 97, להעלות את יורם לדרגת רב”ט אחרי מאבק ממושך מול צה”ל.
כל המחבלים שחדרו לחמדיה חזרו בשלום לבסיסם.
ביצוע הפשיטה על הכפר מוחמד סלאח נקבע לליל 21-22 באוגוסט. הכוח הורכב מ-22 לוחמים כאשר סגנו של שמיל היה סגן גבי יהלום, קצין ותיק מהצנחנים שחזר לשירות קבע. ההכנות לפעולת צללית כללו תצפית יום על אזור היעד ולימוד השטח דרך מפות ותצ”א. כן בוצעו תרגול טיהור וחבלה על מודל ואימון היתקלות באש חיה. בהנחיות מח”ט גולני אל”מ קותי אדם נאמר כי שלמות הכוח עדיפה על ביצוע המשימה. ביום שבו פלוגה א’ בפיקודו של שמיל נערכה לפעולה, נקבר תאודור רוטנברג מהפלוגה המסייעת של גדוד 12, לאחר שיום קודם [20.8] עלה הזחל”ם שעליו נע על מוקש נ”ט. זה קרה באזור קיבוץ מיצר של היום בעת פתיחת ציר. הרכב הכוח של שמיל: חמישה קצינים, 15 לוחמים, חובש וקשר – סה”כ 22 איש. הצלחנו לאסוף את מרבית שמות האנשים שהשתתפו בפעולה זו: סרן שמיל גולן, סגן גבי יהלום, סרן שלום פיש [קצין אספקה שהסתפח לפעולה], הסג”מים יצחק חמאווי וציון פילוס, אהרון כהן, מנשה סמריה, משה נאור, יואב בלמן, ברוך גולדשטיין, דניס כדורי, יוסף צבי, דני חוכמה ובחור בשם עוזי מסיירת אגוז, שהיה מפעיל משקפת לילה “נוימן” וכינויו היה “נוימניסט”. הקצין ציון פילוס משחזר: “ליעד שלנו קראו ‘שלושת הבתים’. נאמר לנו שיש מחבלים שיוצאים משם ויורים על סיורים שלנו. ההוראה הייתה לעלות על הבתים האלה והסתבר בדיעבד שעלינו על מחלקה ירדנית מחופרת היטב. המודיעין שלנו לא היה משהו”.
ביום רביעי 21 באוגוסט 1968 בשעה 20:00 נעו הכוח המבצע ואחריו כוח החילוץ לכיוון המעברה המתוכננת. פילוס נזכר באנקדוטה: באותו יום פלשה ברית המועצות לצ’כוסלובקיה, וממש לפני היציאה מישהו בא וסיפר לנו את זה. “חשבתי לעצמי את מי זה מעניין עכשיו? היינו מרוכזים בפעולה הקטנה שלנו”. בהגיעם לאזור החציה נתקלו בסבך ובמתלול. שמיל קיבל אישור באלחוט לבדוק מעבר נוח יותר משני צדי המעברה. הוא איתר מעבר נוח כ-400 מטר צפונית מהמקום המתוכנן ובשעה 22:55 דיווח על גמר צליחה. בגלל לחץ זמן לא בוצעה חציית הירדן בסירה, אלא רגלית. לאחר בדיקת “השייט” כי עומק המים אינו עולה על 1.20 מטר, החליט שמיל לצלוח את הנהר ברגל על-ידי מתיחת חבל, כאשר כל חייל קשור מצדו הדרומי של החבל בוו קפיצית. לאחר תנועה של 100 מטר נתקל הכוח בסבך צפוף וגבוה שהיקשה על התנועה. החיילים נאלצו להחזיק אחד בשני כדי שלא יאבדו זה את זה. חמאווי זוכר את זה בבהירות: “זה היה סבך מטורף של גומא, שהיה על עשרות מטרים. תוך כדי חצייתו, עשינו המון רעש”. לאחר מעבר הסבך, שאורכו היה כ-150 מטר, נתקל הכוח במכשול נוסף – מתלול בגובה של כ-7 מטר. לאחר מספר דקות איתר הכוח מעבר שבו הצליח לטפס ולעלות לשטח הפתוח והמשיך בתנועה במבנה של חוד לפנים וטוריים מאחור. כשהגיעו סמוך לתעלת הניקוז חזיתית וממערב לשלושת המבנים שאותם הוא אמור לפוצץ, נורה אליהם צרור מאש אוטומטית (שעה 23:50 לערך). הכוח ירד לאדמה. מפעיל המשקפת לראיית לילה צפה לכיוון המבנים, אבל לא זיהה אותם. שוב נפתחה לכיוונם אש מקלעים שחלפה מעל הראשים. שמיל הורה לכוח לא להשיב אש, על מנת לאתר במדויק את מקור הירי. בדקות אלו הצטרפו עוד ארבעה חיילים לחוד שתפס עמדות בתוך תעלת הניקוז – סה”כ עשרה חיילים. יתר ה-12 נשארו מאחור בשדה השלף הפתוח.
עבור זמן קצר נפתחה שוב אש אוטומטית, כנראה ממק”כ וממקל”פ, הפעם יעילה ומדויקת. פילוס: “נתקלנו באש ממרחק 50 או 60 מטר שנורתה עלינו בגובה דשא. למזלנו היה קפל קרקע קטן שניתן לשכב ולהשיב אש”. שמיל פקד על המקלעונים, על המא”ג והררנ”ט להשיב אש. כמו כן נורתה פצצת תאורה 52 מ”מ. באור התאורה נפגעו שני חיילים ונראו פגיעות הררנ”ט סמוך לבתים. חילופי האש גברו. שמיל פקד על חמאווי לקחת אתו ארבעה חיילים, לנוע באיגוף ימני ולהסתער על האויב כשהוא עצמו התכוון להצטרף אליהם. בטרם הספיק חמאווי לארגן את החוליה, נפגע שמיל ברגלו. שניות אחדות לאחר מכן נפגע חייל נוסף.
כתוצאה משיבוש מהלכי הקרב והפציעות הרבות הורה שמיל לסגת.
טוראי דניס כדורי שהיה בכוח החוד מספר: “הייתי צמוד לשמיל עם מרגמה 52. ירו עלינו צרורות שחלפו מעלינו ושמיל המשיך והמשיך. לפני הבית, 30 או 40 מטר, הפתיעו אותנו ביריות מקרוב. אני שומע שיש פצועים. שמיל ואני צועקים לירות על החלון. אחרי כמה שניות מס’ 2 שהיה לידי, יוסי צבי, אומר לי ששמיל נפצע. באתי לשמיל ואמרתי מה קרה? הוא אומר נפצעתי ונתן פקודה להמשיך להשיב אש”. חמאווי: “עצרתי את האיגוף, רצנו חזרה וראינו שיואב בלמן נפגע, עוזי מאגוז פצוע בעין, לגולדשטיין נכנס כדור מהלסת שיצא מהלחי ושמיל עם כדור ברגל ימין”. פילוס זוכר: “ברגע ששמיל נפגע הייתה התרגשות כזו. הוא חטף 0.5 מעל כף הרגל. הנעל הייתה מחוררת, אבל השרוכים החזיקו את הנעל. הבחור עם המשקפת חטף פגיעה בנשק שלו והנצרה של הרובה עפה לו לעין. בשלב זה קיבלנו פקודה לסגת”. חמאווי הורה לחלץ את הפצועים הצידה מהמקום המטווח. “התחלנו לבצע חבישות. ואז אני מגלה שיש לנו אלונקה אחת. החובש היה או דני ברגר [בשיחה עמו, ברגר לא זכר שהיה בפעולה הזו] או שלמה דחוח. ברוך גולדשטיין המ”כ היה בהיסטריה ולא הייתה ברירה אלא להשכיב אותו על האלונקה. לא היhתה לנו יכולת לדעת מה חומרת הפציעות. חבשנו את שמיל ואת עוזי, ואז התעוררה שאלה איך לוקחים את בלמן. מכיוון שהיו לנו שלושה תד”לים מלאים בחומרי נפץ, נתתי הוראה לרוקן את הדינמיט ולפזר את החומר נפץ והשתמשנו בתרמילים כאלונקה מאולתרת. שישה חבר’ה הרימו את בלמן על האלונקה הזו”.
נראה שעוד לפני שבלמן הושכב על האלונקה היו כמה חבר’ה שפינו את בלמן בסחיבת פצוע. דני חוכמה זוכר זאת היטב: “בלמן החמוד הזה נפצע והתחילו להרים אותו. כל אחד לקח אותו קצת ואז העבירו לי אותו. זה היה כבד עליי, הלכתי לאט מדי ואז גבי, הקצין מהצנחנים שהצטרף אלינו, נתן לי בעיטה בתחת ואמר לי יותר מהר. קיללתי אותו ואחר כך העבירו את בלמן למישהו אחר, או ששמו אותו על אלונקה”. חמאווי: “ארבעה סחבו את גולדשטיין על האלונקה, שניים תמכו בשמיל, שניים תמכו בעוזי, ונשארו בעצם ארבעה חיילים פנויים, שאבטחו את התנועה אחורה. מדי פעם עשינו החלפות כדי להקל על האנשים. כל נושא ההתעסקות עם הפצועים לקח זמן רב”. דניס מספר שעד שפינו את שמיל עבר זמן: “ניסינו להרים אותו, אבל הוא היה כבד ואנחנו קטנים. פעמיים ניסינו ולא הצלחנו. הוא אמר לנו – תשאירו לי כמה רימונים ותלכו מפה. אבל שכנענו אותו. השכבנו את הפצועים, הרמנו את שמיל והתחלנו ללכת חזרה”.
בדו”ח הפעולה נכתב, כי שמיל דיווח למג”ד על המצב וביקש מסוק חילוץ והנחתה ארטילרית. המג”ד השיב: “אי אפשר לנחות אצלך, נוע אחורה לאט לאט. אני שולח לך את כוח החילוץ”. בהתאם לדרישת שמיל החלה הנחתה ארטילרית. בשעה 00:10 נפלה פצצת 120 מ”מ זרחן ראשונה כ-100 מטר מצפון לשלושת הבתים וכ-250 מטר מהכוח. שמיל תיקן את אש המרגמות וקיבל פעמיים שתי דקות אש לתכלית. אש המרגמות הייתה יעילה ומדויקת. בשעה 00:30 הופסקה אש האויב כליל. שמיל הורה לסגנו גבי ולמספר קצינים סביבו לארגן את הכוח לתנועה לאחור. בדו”ח נכתב כי החלטתו של שמיל שלא לבצע את המשימה ולבטל את ההסתערות נבעה משלושה גורמים: 1) לשמור על שלמות הכוח בהתאם להנחיה. 2) השטח היה פתוח ומואר ע”י תאורת האויב ושריפת שדה השלף, והסתערות ממרחק 170 מ’ מהיעד הייתה גורמת לנפגעים נוספים. 3) לאחר דיווחו למג”ד על מצבו, נאמר לשמיל בצורה חד משמעית שלא יקבל מסוק ושעליו לנתק מגע.
בשעה 00:40 החל ניתוק המגע. הכוח התארגן לתנועה לאחור ושלוש דקות לאחר מכן החל לנוע. הפתילים והמאיצים רוכזו לחוד וניתנה הוראה לפזר את הט.נ.ט מתוך התרמילים תוך כדי תנועה, על מנת להשתמש בתרמילים כאלונקה מאולתרת וזאת עקב מחסור באלונקות. הייתה אלונקה אחת ו-4 נפגעים, מהם אחד הרוג. התנועה לאחור התנהלה באיטיות. הכוח עבר כ-600 מטר במשך 50 דקות. כדי להתחבר עם כוח החילוץ מהר ככל האפשר, התקדמו סרן שלום וחייל נוסף עם המ”ק 10 היחיד לפני הכוח לכיוון כוח החילוץ. בשעה 01:17 התבצעה החבירה עם החילוץ ע”י סימנים מוסכמים וקשר אלחוטי, וכעבור כ-3 דקות גם עם כוח שמיל. כאן התבצע ארגון מחדש של נשיאת הפצועים על גבי 3 אלונקות נוספות מכוח החילוץ. חוליה בת 4 חיילים בפיקודו של סרן שלום התקדמה כדי לפלס דרך. הכוח הורד מהמתלול והושארה אבטחה מאחור עד למציאת נתיב נוח.
מרשם קרב פעולת צללית
בהתייעצות עם המג”ד דרורי, הוחלט על נסיגה מעט צפונה כדי לחמוק מהאש הארטילרית. פילוס מספר שבכל פעם שנפגש מאז עם שמיל, היה זה אומר לו – ‘רק אתה היית מסוגל לסחוב אותי’. אני יכול לומר שהתפקוד של שמיל באותה פעולה היה כמו של גיבור אמיתי”.
מסקנות והמלצות מהפעולה כפי שנכתבו בדו”ח: 1) לקח בולט הוא הצורך בתרגול החיילים בכל הקשור לנשיאת פצועים. 2) במקרה של כניסה לסבך או היתקלות במכשול אחר, כוח החילוץ חייב לצלוח לגדה המזרחית עם הכוח המבצע לבדיקת נתיב ואחר-כך לחזור למקום האבטחה. בפילוס דרך בסבך יש צורך לסמן את נתיב המעבר בסרט לבן לסימון. 3) יש להקדיש תשומת לב רבה ללימוד השטח, שבמקרה זה קבע הדו”ח לא נעשה ביסודיות: אילו השתמשו בתצ”א אנכי וסטריאוסקופ ניתן היה להבחין במתלול ובמכשולים, ולבחור נתיב נוח יותר. 4) במשימת פיצוץ בתים מומלץ להצטייד במרנ”ט (רצוי RPG 7). לאחר שאוכנה אש האויב ונאמד הטווח, אין טעם לירות פצצות תאורה, דבר שמסייע לאויב לגלות את כוחותינו.
חמאווי זוכר ששמיל הפצוע לא הוציא מילה – “לא נאנח ולא כלום. הוא היה בהכרה מלאה, נתן הוראות. כל הזמן התייעצתי איתו מה לעשות והעברנו תשדורות לגדוד”. ב-01:30 החל הכוח בתנועה איטית בתוך הסבך. לאחר עשרות מטרים של הליכה נפגש עם חפ”ק הגדוד שבו היו המג”ד, הקמב”צ, קצין סיוע ארטילרי וסמל מבצעים. לפי זיכרון החיילים, מפקד פעולה זו היה אמיר דרורי, מג”ד 13, ולא גורודיש מג”ד 12. התנועה בסבך הייתה איטית וקשה. לפעמים לא היה ברור אם כיוון התנועה הוא נכון.
המג”ד הורה לקצין הארטילריה שייקח אזימוט 270 מעלות, והכוח המשיך בתנועה מערבה עד שהגיע לירדן. צליחת המים לא היתה בעיה ובוצעה תוך רבע שעה, כאשר הסירה ביצעה ארבעה סבבים – פצוע אחד בכל סבב. יתר החיילים צלחו בעזרת חבל. פינוי הנפגעים לבתי החולים נעשה כשהאמבולנס הגדודי עם הרופא נסעו עד לכניסה לחמדיה ומכאן פונו במסוק.
6.2.2 גדוד 13: פעילות במלחמות ההתשה לאחר מלחמת ששת הימים
דני הררי על פעילות הפלוגות והגדוד.
הגדוד פעל במלחמת ההתשה בכל גזרות הלחימה אם כמסגרת גדודית ואם כפלוגות בודדות. מתחילת מלחמת ההתשה היה המג”ד אמיר דרורי ז”ל, מפקד משכמו ומעלה שהצעיד את הגדוד ליכולות חדשות. תחילת הפעילות הייתה בגזרת בקעת הירדן על פי העיקרון שקבע אלוף הפיקוד דוד אלעזר (דדו) – “טרור נגד טרור”. החטיבה קיבלה 9 משימות ללילה אחד חשוך וקר מתוך 22 משימות לכלל יחידות צה”ל. הגדוד קיבל מתוכן 2 משימות אחת בפיקוד מנדי (יעקוב אור) מ”פ המסייעת. והשנייה עבורי , דן הררי מ”פ א’. המשימה שלי הייתה, – חציית הירדן חדירה לכפר הירדני מנשיה, הנחת 80 מוקשי נעל בפתחי הבתים וחזרה לשטחנו תוך הימנעות ממגע עם יחידת לגיון ירדני ששהתה בכפר. לעת הזו לא היה ניסיון רב במעבר מכשול מים. הכוח שלי מנה 15 לוחמים ו – 2 אנשי שייטת 13. הירדן היה במלא עצמתו המים היו קרים מאד, בקושי רב ולאחר מספר ניסיונות ועקשנות שלי הצליחו השייטים להעביר את החבל ולקושרו לעץ בצד השני. עתה גלשנו למים אחד אחד תלויים בטבעות סנפלינג על החבל, ללא חגורות הצלה וכך על סף קפיאה וטביעה הצלחנו במאמץ אדיר להעביר את כל הכוח. המוקשים היו מוקשים סוריים שלל. עברנו בית בית , חפרנו והנחנו מוקש באזור הפתח. חזרנו לשטח מדינת ישראל לפנות שחר כדי להתבשר כי מכול 22 המשימות בוצעו רק שתיים. של מנדי ושלי. הפעולות האלו החלו להיות יום יומיות. הלקחים הופקו, והשתכללו השיטות למעבר מכשול מים. ביצענו חדירות להנחת מלכודות כמו חולצה מגואלת בדם הקשורה למוקש, מארבים לרכב ירדני, מארבים מסוגים שונים ומשימות מסובכות יותר ויותר.
אזכיר רק שתי פעולות שביצעה הפלוגה מתוך עשרות רבות.
מארב לילה יום לילה
חצינו את הירדן ולאחר תנועה של כשעה , התמקמנו במארב במטע לימונים במרחק של 10 מ’ מצומת דרכים. המשימה הייתה לבצע מארב לילה, להישאר במקום כל היום ולחזור חזרה לשטחינו בלילה הבא. בשעה 0500 לערך קיבלתי בעיטה ברגל שהפנתה תשומת ליבי לחייל ירדני האוחז במקלע ברן ועומד ובוהה בנו מהדרך. הסתכלתי בפניו וראיתי מהו פחד מוות. אחיזתו בברן לא הייתה בכוננות ירי. שקלתי שלא יתכן שהוא לבד והמתנתי מעט להתקרבות חבריו. לאחר פרק זמן שלא עלה על חצי דקה נתתי פקודת אש. הררנ”טיסט שמואל סוויסה פגע פגיעה ישירה בראשו המא”גיסט חורר את גופו נזרקו גם שני רימונים ולאחר מיכן הסתערנו. תוך כדי הסתערות נפתחה עלינו אש מצד ימין. פנינו בהסתערות לימין פגענו ב- חיילים נוספים. עתה היה עלינו לנתק מגע ולחזור באור יום. הירדנים החלו להפגיז אותנו בתותחים 25 ליטראות ואנו נענו בפרדסים לקראת מעבר הירדן. המעבר היה תחת אש תותחים אולם חזרנו ללא פגע.
מארבים מסוג זה ביצענו מספר פעמים, כולל בבית נטוש בלב הכפר מנשיה.
פיצוץ “החווה הירוקה”
“החווה הירוקה” שכנה מול קיבוץ חמדיה במרחק של כ 3 ק”מ מעבר לירדן. “החווה” שמשה את מחבלי הפתח כמפקדה אזורית ובסיס יציאה לפעולות בישראל. הוחלט להשתלט עליה ולפוצץ אותה. המשימה הוטלה על הפלוגה שלנו (פל’ א’). לאחר לימוד המשימה ותרגול על מודל באתי לאישור תכנית בפני דדו (אלוף הפיקוד). בעת הדיון התעורר ויכוח בין מפקד הנדסה פיקודי לביני בדבר כמות חומר הנפץ הדרושה. קצין ההנדסה דרש שנישא עמנו 150 ק”ג ט.נ.טי. אני טענתי שזה יסרבל וידרוש הגדלת כוח האדם, טענתי כי לאור ניסיוני הרב בפיצוץ בתים בפעולות קודמות, אין צורך יותר מאשר 55 ק”ג. (“בחווה” היו בית אחד על שתי קומות ו – 4 קסרקטינים על קומה אחת”. על פי תכניתי היה מספיק 8 ק”ג לכל קסרקטין, 15 ק”ג למבנה בן שתי הקומות ו – 8 ק”ג מטען רזרבי. אלוף הפיקוד פסק ! ” אתה המפקד בשטח, אתה המחליט. אולם תהייה במצב קשה אם בבוקר נצפה על המקום וניראה שהמקום אינו שטוח”. יצאנו לפעולה כוח מהפלוגה שכלל 59 לוחמים בחלוקה של 10 לוחמים לכול מבנה 5 לוחמים ככוח רתק וחפ”ק שלי שמנה אותי, קשר, מועלם סמל החבלה ו – 2 חובשים. לאחר חציית הירדן ותנועה שקטה, הגענו לגדר “החווה”. הצבנו את הרתק, חתכנו את הגדר והצלחנו להציב כל כוח בנקודת הפרצה שלו ללא גילוי. לפקודה “פעל ” ! נכנסו כול הכוחות בעת ובעונה אחת השתלטו תוך אש והכינו את הבתים לפיצוץ. מועלם עם לוחם נוסף גללו פתיל רועם וחיברו את כול המבנים לנקודת יזום אחת. הכוח נסוג עד אחרי קו הגדרות והפעלנו את החומר. הפיצוץ היה מרשים ומיד אחריו יצאתי עם מועלם סמל החבלה לבדוק תוצאות. הכול היה שטוח, הדבר היחיד שעמד בשטח היה עמוד חשמל שנותר זקוף. שמנו עליו מטען קטן וגם הוא נשלח לחלל. התחלנו בתנועה חזרה. הירדנים התעוררו פתחו בירי מרגמות תאורה ומקלעים כבדים. כול עת שאש המקלעים סיכנה אותנו נשכבנו ובחלוף הסכנה המשכנו. חצינו חזרה את הירדן ואני נפגשתי עם המג”ד ויחד עלינו לחפ”ק הפיקודי שהתמקם ב”הר הרוחות” הייתה שמחה גדולה וטפיחות על הכתף כאשר עם דמדומים נצפתה “החווה” שטוחה לגמרי. הגדוד תפס את הקו הסוער של עמק הירדן בחלוקה של 3 פלוגות: – הפלוגה שלי (פל’ א’) במוצבים מאל – חמה ועד קיבוץ גשר. פלוגה מקיבוץ גשר ועד קיבוץ מעוז חיים ופלוגה ממעוז חיים עד טירת צבי. מפקדת הפלוגה שלי הייתה בבית החרושת הישן של קיבוץ אשדוד יעקוב. מפקדת הגדוד שכנה במחנה “גדעון” ליד בית שאן. בגזרת הפלוגה שלי היו 5 מוצבים כיתתיים מתוגברים ע”י מרגמות 81 מ”מ וג’יפי תול”ר. בעורף גזרתי הייתה מחלקת מרגמת 120 מ”מ ופלוגת טנקים. בעורף הרחוק יותר היו מרגמות 160 מ”מ ותותחים 130 מ”מ. במפקדת הפלוגה הייתה מחלקה ניידת על 4 נגמ”שי B.T.R. שלל לסיורים ופתיחת צירים. השגרה הייתה פתיחת צירים בבוקר עם הנץ השחר על מנת לאפשר לקיבוצים לצאת לעבודה בשדות. בדרך כלל הסיורים היו נתקלים במארבי אש של מחבלים דבר שהיה גורר אחריו מענה קשה שלנו. המענה כלל את הפעלת הכלים שעמדו לרשותי בגזרה על פי הצורך ואופי התקרית. יש שהייתי מבקש ומקבל גם סיוע הפצצה של חיל האוויר. לעיתים תקריות אלו הפכו לימי קרב עד ערב.
לעת ערב היינו מוציאים שוב סיורי לילה ומארבים של פלוגת נח”ל שהייתה מגיעה לצורך העניין. כך היו הסיורים נתקלים במארבים גם בלילה וחוזר חלילה.
התשה ברמת הגולן
כאמור, עיקר הבעיה ברמת הגולן הייתה ההתמודדות עם א – צעיקה. לצורך תיאור מדגמי אסקור רצף אירועים אחד מתוך רבים שבהם התמודדנו במרמת הגולן. הגדוד פרס בדרום רמת הגולן. מפקדת הגדוד והפלוגה שלי (פל’ א’) התמקמנו בכפר הסורי הנטוש אל – על. הפלוגה החזיקה במוצב שחלש על צומת הנהרות רוקאד / ירמוך ומפגש הגבולות ישראל, סוריה, ירדן. מפקד במוצב היה המ”מ מוטי קומרוב. יתרת הפלוגה שמשה ככוח כוננות גזרתי ומבצעת סיורים. תחת פיקוד הגדוד הועמדה פלוגת “דגנים” מסיירת אגוז לשם ביצוע מארבי לילה בגזרת פתחת חספין. (“דגן” – צריח מסתובב מותקן על גבי קומנדקר עליו מותקנים שני מקלעי מא”ג משני צדי זרקור אינפרה אדום גדול. ה”דגן” נקרא על ממציאו). לילה אחד בהיותי יושב ומפטפט עם אמיר המג”ד, נשמעו לפתע יריות מכיוון חספין. קפצתי לג’יפ כאשר עלי אקדח בלבד והחילותי בנסיעה מהירה לעבר חספין כאשר אני מורה במכשיר הקשר לכוח הכוננות מהפלוגה לצאת מיד. הגעתי לצוות אגוז שירה. הם בהתרגשות רבה ספרו לי כי “פתחו באש על חוליה והשכיבו אותם”. הורתי להם להרים פצצות תאורה ולעקוב אחרי. יצאתי לבדי עם אקדח שלוף לסרוק את השטח. היה עשב גבוה שהגיע עד מתני, צעדתי לאט סורק לאור פצצות התאורה. לפתע התגלה לי איש א – צעיקה שוכב פצוע על הקרקע בידו האחת רימון יד ובידו השניה רובה קלשניקוב. יריתי בו את כל תוף האקדח. כמובן שלשעה זו היו כבר גם כוח הכוננות מהפלוגה וגם המג”ד. פתחנו בסריקה מסודרת ומצאנו 4 גופות אנשי א – צעיקה. הייתה זו הצלחה כה גדולה שגם אלוף הפיקוד דוד אלעזר הגיע לשטח. כאשר תחקר את האירוע ושמע את דיווחי, נזף בי על כך שלא ניסיתי לקחת את איש א – צעיקה בשבי משום שעד כה לא היה שבוי שלהם אצלנו. עניתי לו שאני מבטיח לו שבוי. לא ידעתי עד כמה קרוב הייתי למימוש ההבטחה. יומיים לאחר מיכן בשעת בוקר מוקדמת נתקל סיור פתיחת ציר בפיקוד המ”מ זלמן צאן בחולית א – צעיקה שפרסה לו מארב. הסיור היה על דרך הפטרולים במרחק של כ 50 מ’ משפת המצוק, לאחר שחלף על פני המוצב בו ישב מוטי קומרוב ובדרכו לכיוון אל חמה. המארב שכב על שפת המצוק נתן מכת אש שכללה ירי ר.פי.ג’י. הזחל”מ נפגע. סמל המחלקה קרע את עור התוף. זלמן הסתובב נתן פקודה והסתער עם הצוות לכיוון המארב. הנהג סובב את הזחל”מ והסתער עמו גם הוא עד שפת המצוק. המחבלים חמקו לאחר מכת האש וירדו במהירות בשביל צר ונעלמו בסבך של הרוקאד. זלמן פרס את אנשיו על שפת המצוק, הוריד את מקלע הסיפון (שלא היה יעיל על הזחל”מ) הניח אותו על הפגוש והחל לירות עם חייליו לכיוון הסבך על מנת לא לאפשר למחבלים להימלט. בשעה זו הגעתי אני עם כוח הכוננות של הפלוגה. בעצה אחת עם אמיר המג”ד שהגיע גם הוא למקום החלטנו לצאת במרדף. ירדנו באותו שביל עיזים כוח הכוננות ואמיר המג”ד במרכז הכוח. הגענו לרוקאד ששימש למעשה גבול. שוב בעצה אחת עפ אמיר קיבלנו החלטה לחצות את הנחל. היה ברור לנו שכתוצאה מפעולתו הנבונה של זלמן המחבלים נמצאים בסבך שבצד הסורי. פרסתי חוד , מימיני ררנ”טיסט שמעון קדוסי ומשמאלי מקלען וכך שיתרת הכוח אחרינו בטור חצינו באיטיות וזהירות את מימיו הרדודים של הרוקאד. לאחר שכול הכוח כבר חצה והחוד היה במעין קרחת בסבך ראיתי את קדוסי פונה במהירות ימינה תוך ירי ררנ”ט וצעקה “האויב מימין”. עם פיצוץ הררנ”ט קיבלנו את תופת של נק”ל ור.פי.ג’י מטווח של כ – 10 מ’. לא נפגענו משום שהם שכבו במדרון עולה לכיווננו וכל הירי שלהם חלף מעל ראשנו. צעקתי לתפוס מחסות תוך מכת אש וזריקת רימונים. אני תפסתי מחסה אחרי סלע ענק וצעקתי בערבית – ערפה אידק, תעל און. (ידיים למעלה בואו לכאן). להפתעתי התרומם מחבל ענק לבוש בבגדי הסוואה חגור בחגור ובידו קלשניקוב, ממש מצדו השני של הסלע התרוממתי תפסתי אותו בחגור ומשכתי אותו אלי. לאחר שקשרנו אותו, ביקשנו שיקרא לחבריו להיכנע. הוא אמר ‘הם משוגעים לא ייכנעו. המשכנו בחילופי אש תוך ששיפרנו עמדות . עתה החלו הסורים לירות עלינו מהמצוק שלהם. הסמג”ד שלנו הגיע בזמן זה למצוק בצד שלנו עם כוח מהפלוגה המסייעת שכלל תול”רים. כך החלו חילופי אש כבדים גם בנינו למחבלים ובין כוחות הגדוד והסורים. ככול שחלפו השעות המצב החמיר כאשר הסורים אליהם הצטרפו הירדנים וכוח המשלוח העירקי מוסיפים לנק”ל גם אש תותחים. מצד כוחותינו נכנסו גם טנקים ותותחים למענה. המקום כולו סער. פגזים נפלו מרחק מטרים ספורים מעמנו. הסמג”ד הציב תול”ר כך שיכול היה לירות כלפי מטה. סימנו לו את מיקומנו ע”י רימון עשן ותוך תאום עמנו ירה פגז מעיך שכתוצאה מפגיעתו התעופפה גופת מחבל מעל ראשנו. בדרך נס לא היו לנו נפגעים. האש נרגעה רק לעת ערב כאשר צה”ל הרים לאוויר זוג מטוסי מיראז’ שעצם הופעתם שמשה איום מספק. עם רדת החשיכה ארגנו את הכוח והובלנו אותו חזרה לשטחינו, כאשר אני מוביל את המחבל עמי. בהגיענו לגב המצוק המתין לנו במקום אלוף הפיקוד. דחפתי את השבוי הענק לפני, נגשתי לאלוף ואמרתי לו “הנה, הבטחתי וקיימתי”. האלוף שמח חבק אותי ונתן לי במתנה את הקלשניקוב של המחבל. למחרת קיבלנו משימה לרדת למקום ההיתקלות למצוא את גופות המחבלים ולמלכד אותם. מודיעין הפיקוד טען כי חברי המחבלים יבואו לקחת את הגופות. שוב ירדנו בלילה, חצינו את הרוקאד ולפי הריח איתרנו 6 גופות. מלכדנו אותם באמצעים שניתנו לנו וחזרנו במהרה לשטחינו. לפנות בוקר נשמעו מספר פיצוצים ממקום הגופות. בלילה הבא שבנו שנית ומלכדנו גופות. לילה לאחר מיכן שוב פיצוצים ועתה גם נשמעו זעקות כאב. על פי מודיעין הפיקוד נהרגו בתקרית הרוקאד, 16 מחבלים אנשי א – צעיקה שנזקפו כולם לזכות פל’ א’. (דני הררי)
מקרה אחר היווה דוגמה לרוח המפקדים בגולני ונחישותם להשגת המטרה. בפברואר 1969, היה גדוד 13 אחראי על גזרת דרום רמת הגולן. אחד מסיורי הבוקר הרגליים כל בוקר בגזרה היה הקטע שמתחת למוצב הממוקם מעל משולש הגבולות ישראל ירדן סוריה ועד לאחד מגשרי הירמוך, קטע באורך של כ 14 ק”מ. מפקד הסיור היה קצין צעיר בשם זלמן צאן שסיים זמן קצר לפני כן קורס קצינים. הסיורים האלה נתקלו כל פעם באש מרוחקת אך בסיור הזה הייתה התקלות של ממש. צאן הלך עם הגשש שחיפש סימני חדירה סמוך לגדר בראש הטור. מאחור במרחק של כמה עשרות מטרים צעדו 2 לוחמים נוספים ובמרחק מה מאחוריהם נע זחל”ם שבו נהג בלבד. זחל”ם נוסף נע מאחורי הזחל”ם הראשון במרחק של כ 50 מטר ובו מקלען וחובש. בשלב מסוים נשמע פיצוץ גדול ומאחורי השיחים אחרי הטור יצאו מחבלים וירו שני רימונים אל עבר הזחל”ם האחרון. הזחל”ם התפוצץ ועלה באש אך הלוחמים הספיקו לנטוש אותו ונפצעו קל בלבד. זלמן צאן הגיב מיד. הוא רץ לעבר הזחל”ם הראשון , טיפס עליו וכיוון את הנהג להסתובב לכיוון המחבלים. הוא ניסה לאתר את המחבלים ומשלא הבחין בבירור הניח שהם מסתתרים מאחורי שיח גדול אחרי הזחל”ם הבוער ומשם הם יורים. הוא התקרב עם הזחל”ם לעברו וירה ללא הפסקה מהמקלע המוצב עליו. משהתקרב עוד זיהה את המחבלים בורחים לעבר המצוק שמעל הירמוך. אחד מהם נפגע ונפל והאחרים נשכבו על האדמה והמתינו לכך שהירי ייפסק. אבל צאן לא פסק לירות, המשיך לרתק אותם את הקרקע כשהם, 7 במספר שוכבים ללא יכולת להרים ראש. כך החזיק אותם כרבע שעה, בכל פעם שניסו להרים ראש ולברוח ירה לכיוונם. לאחר פרק זמן זה הגיע כוח התגבור שהתמקם סמוך אליו. צאן סימן לכוח את מיקומם של המחבלים והכוח ירה עליהם וחיסל אותם בזה אחר זה בטרם יספיקו לעבור חזרה לצד הסורי. התקרית הסתיימה ב 6 מחבלים הרוגים ושבוי אחד. צאן זכה לעיטור המופת על תפקודו באירוע זה וסיפר: “המשכנו כך בשגרת סיורים והיתקלויות עוד כשנתיים בהם המחבלים ניסו כל דבר על מנת לפגוע בנו: הניחו מוקשים, הציבו מארבים ועוד. זו הייתה מלחמת התשה נגד הפת”ח”
התשה ברצועת עזה
פלוגה א’ בפיקודי הוצבה בעזה תחת פיקוד גדוד 9 מהשריון שהיה בתעסוקה מבצעית וישב במחנה לא הרחק מהים. לכרמלי מג”ד 9 הקשוח לא הייתה תפיסת חי”ר והנה נפלה לידיו פלוגת חי”ר. המשימות שלנו היו סיורי יום ולילה, מעצר מבוקשים , הפגנת נוכחות , אבטחת אזורים בהם יש תנועה של ישראלים ותגובה למעשים עוינים. מהר מאד הבינו בעזה שעם גולני לא מתעסקים. בניגוד לכוחות האחרים שהיו פועלים חבושים בקסדות, נתתי הוראה שאנחנו פועלים עם כומתות ותג חטיבה על בגדי עבודה נקיים ומסודרים. לא אפרט כאן על כול הצלחותינו. די בזאת שגם מג”ד 9 וגם מפקד אזר”ע מוטה גור ביקשו שנישאר. אציין רק מקרה אחד שמעיד על כשירות ואופי הפלוגה. קומנדקר מנהלה בהרכב נהג טבח רס”פ הפלוגה מואיסה וחייל מאבטח, נסעו לתת אוכל לכיתת לוחמים מהפלוגה שהייתה בפעילות במחנה ג’יבליה. כאשר חלפו בכיכר פלסטין נזרק לעברם רימון יד מעבר גדר של בית. עם פיצוץ הרימון, עצרו את הרכב הסתערו על הבית והצליחו לתפוס את זורק הרימון. כך גם צוות מנהלתי הראה כוחו של חינוך.
התשה בתעלה
החל מספטמבר 1968 ניסה שליט מצרים גמאל עבדל נאצר להשיב את כבודו האבוד של הצבא המצרי שהובס במלחמת ששת הימים על ידי תקריות שהלכו ותכפו עם צה”ל. אמנם, מספר מבצעים בעומר האויב השיגו שקט לתקופת מה אך המצרים הגבירו לקראת 1969 את הניסיונות לפגוע בחיילי צה”ל והתפתחה מלחמת התשה של ממש.
דני הררי :
הפעם קיבלנו פקודה לרדת לביצוע מארבים בגזרת תעלת סואץ. שוב ירדנו פלוגה בודדת תחת פיקוד החטיבה המרחבית שמיקומה בלוזה. משך שבועיים רצופים, לילה לילה, היינו יוצאים למארבים בחולות שבעורף העיר קנטרה כדי מנוע חדירת קומנדו מצרי. לא היו היתקלויות ושבנו לגדוד לאחר תום המשימה. לימים ירד הגדוד כולו והשתתף באופן פעיל במלחמת ההתשה. אני כבר לא הייתי בגדוד 13 אז אלא בעת ההיא שימשתי כסמג”ד גדוד 12. הייתה זו הצצה בלבד לתקופה בה אירוע רדף אירוע והגדוד היה חייב להיות במדרגה הגבוהה ביותר של מקצועיות, כוננות, כושר תגובה, אלתור ורמת לחימה גבוהה. עמדנו בזאת בזכות מג”ד מופלא אמיר דרורי, מפקדים מעולים בכול שדרת הפיקוד וחיילים שהבינו את גודל השעה והפגינו מוטיבציה וחברות בלתי רגילה.
הפלת מטוס מצרי באמצעות ירי מהמוצב – גדוד 13
חיילי גדוד 13 נפרסו לאורך מוצבי התעלה והותקפו על ידי מיגים מצריים מדי פעם. בכל פעם ניסו לירות מכל הכלים שברשותם כולל מקלעי מאג אך הסיכוי להפלת מיג היה נמוך. באחת הפעמים, נחלו הצלחה ואחד המיגים התוקפים נפגע, התפוצץ ונפל. היה אלה חיילי פלוגה א בפיקודו של שלום בן משה שהפילו את המטוס. הפלוגה קיבלה צל”ש ממפקד חיל האוויר דאז האלוף מוטי הוד.
הרגמי”ם של גדוד 13 הולמים בצבא המצרי בעומק שטח מצרים – מבצע בוסתן 39
מלחמת ההתשה בתעלה העיקה בכל עוזה וגבתה מחירים כבדים מעת לעת גם מצה”ל: הרוגים ופצועים. במהלך מלחמה זו יזמו בצה”ל מבצעים שונים בעומק מצרים על מנת להראות כי אנו מסוגלים להכות גם בבטן הרכה של הצבא המצרי בכל מקום. מספר מבצעים כללו הנחתת כוחות ארטילריים שצוידו במרגמות 120 מ”מ בעומק השטח המצרי והפגזת בסיסים בעורף האויב. אחד המבצעים נועד להפגיז את המחנה ששימש כמפקדה המרכזית של הצבא המצרי מערבית לעיר אסיוט על גדת הנילוס. פעולה כזו נועדה לזרוע פחד ובהלה בקרב הכוחות המצריים ולהראות להם חסינות באף מקום גם אם הוא מרוחק מאד מזירת הלחימה בתעלה. במשימה, היו אמורים לקחת רק רגמי חטיבת הצנחנים שקיבלה אז בדרך כלל את המשימות היוקרתיות לביצוע אך בצה”ל עקבו במשך תקופה ארוכה אחרי מחלקות הרגמי”ם והגיעו למסקנה כי המחלקה של הפלוגה המסייעת של גדוד 13 היא המצטיינת במסגרת התחרויות שנערכו בחטיבות. הוחלט לצרף את המחלקה למבצע המיוחד. בחטיבת הצנחנים לא רק שלא התלהבו אלא הביעו את התנגדותם לכך. בפועל, לאור ההתרחשויות בשטח בעת הפעולה, היו אלה לוחמי מסייעת 13 שהצילו את המבצע כולו, בלעדיהם היו חוזרים הכוחות כלעומת שבאו ללא ביצוע. במבצע עצמו נטלו חלק 12 הרגמים המצטיינים שנבחרו בקפידה על ידי מפקדת הקצח”ר משתי החטיבות. האימונים למשימה זו נמשכו זמן רב.
בליל ה 27 לאוגוסט 1969 המריאו מסוקי סופר פרלון עם הכוח המשולב צנחנים וגולני בפיקודו של סמג”ד 890 סרן איציק מרדכי. בסופו של דבר היו על המסוקים 5 המצטיינים ביותר מבין הרגמים. המסוקים הגיעו ליעדם בעומק השטח המצרי. המסוק שנשא את לוחמי הצנחנים נחת ראשון ובהפרש קצר נחת המסוק שנשא את לוחמי גולני. הלוחמים התמקמו על צוק שממנו תכננו לירות ולהפגיז את המפקדה המצרית הראשית. חצי שעה בלבד הוקצתה לירי כיוון שהמסוקים המריאו והסתובבו באוויר והיה צורך לשמור על מלאי דלק לחזרה לשטחנו. השעון החל לתקתק. יוקרתה של החטיבה כולה הייתה מונחת כאן על הכף וכל מפקדי צה”ל המתינו לראות כיצד יתפקדו. שני הפגזים הראשונים פגעו מעט רחוק אך הפגז השלישי פגע בלב המחנה המצרי. שוכני המחנה התעורר בבהלה. המחנה הוחשך והמצרים פתחו באש לא יעילה לעבר כוחות צה”ל. למרגמות של הצנחנים היו תקלות ולמעשה בפועל, רוב הפגזים נורו מהמרגמות של כוח גולני. סך הכל נורו 62 פצצות כאשר בפועל את רובן ירו לוחמי גולני. לוחמי הצנחנים ירו כ 20 פצצות ןלאחר שראו שהתקלות אצלם נמשכות העבירו בלית ברירה את הפגזים שלהם לכוח גולני ששמח על התגבורת וירה את הפגזים. הלוחמים רצו להביא עוד ועוד פגזים וקצב הירי שלהם היה גבוה בהרבה מעבר למה שהורגלו באימונים. קצב הירי הביא לסיומה המהיר של הפעולה : לאחר 25 דקות בלבד והתוצאות היו מעולות: המחנה המצרי בער כולו. נמנו הרוגים רבים וביניהם גם כמה בכירים ביותר. ההפגזה בלב השטח המצרי ערערה את בטחון צבאם וההכרה חדרה למוחם כי צה”ל יכול לפגוע בהם בכל מקום בשיטה שיבחר. חמשת הרגמים של גולני שמרו על צניעות לאחר המבצע ולא התרברבו אם כי בצנחנים החמיצו פנים לנוכח ההצלחה שלהם… כחודשיים לאחר הפעולה המוצלחת יצאו חמשת הלוחמים לקורס צניחה כפי שהובטח להם על ידי רפול, אז קצין צנחנים וחי”ר ראשי.
סיכול פשיטת כוחות מצריים על מעוז צהל”י סמוך לפתחת המתלה – גדוד 13
באפריל 1970, ישב גדוד 13 במעוזי תעלת סואץ. מפקד אחד המעוזים סמוך למעבר המתלה בהם ישבה פלוגה ג’ היה ארווין לביא, לימים מח”ט גולני. בשעה 22:30 שמעו הלוחמים הערניים ששמרו בעמדה בחלק הצפון מערבי של המעוז רעשים. הם דיווחו מיד למפקד המוצב. ארווין שלח את אחד הקצינים לעמדה ויצא בעצמו לחצר המעוז על מנת לבדוק את הערכות הלוחמים בעמדות. בינתיים הגבירו הלוחמים את ערנותם בעמדה. הלילה היה ליל ירח מלא ובסביבות 23:45 זיהה אחד הלוחמים שתי דמויות כ 10 מטרים ממנו. אלה כבר היו על הסוללה של המעוז. אותו לוחם, סייג זמיר פתח באש מהמקלעון שהיה עליו , רוקן את המחסנית וזרק לעברם רימונים. המצרים נפגעו אך חייל נוסף שלהם זרק רימונים שההתנפצות שלהם סנוורה את עיני לוחמי העמדה. המעוז כולו התעורר והלוחמים מהבונקר רצו לתגבר את חבריהם . תוך כדי כך נפתחה על המעוז אש מדרום וחיילים מצרים נוספים התגלו. המאמץ שלהם רוכז ב 2 ראשים. לוחמי המעוז ירו בכל הכלים בצורה נחושה. הכוח המצרי שמנה 60 לוחמים והתכונן היטב למשימתו החל לסגת. שתי סירות של הצבא המצרי ששהו במי התעלה ונועדו להחזיר את הלוחמים המצרים לצד השני טבעו כתוצאה מהירי של לוחמי המעוז. המצרים ברחו ובסריקות שנערכו לאחר מכן התגלו גופות של 5 חיילים מצרים שהושארו מאחור. ארווין ולוחמיו קיבלו ציון לשבח על עמידתם בקרב מאת מפקד הכוחות המשוריינים בסיני באותם ימים האלוף שלמה (צ’יץ) להט, לימים ראש עריית תל אביב. כישלון הפשיטה המצרית לאחר שבועות רבים בהם לא נערכה פשיטה שלהם הוציאה את הרוח ממפרשיהם של המצרים לזמן רב. הם כשלו במשימה הודות לערנותם ונחישותם של לוחמי גדוד 13.
6.2.3 גדוד 51 : פעילות ברמת הגולן, בעמק הירדן, בתעלת סואץ ובערבה
מספר תא”ל (מיל’) דוד (דוביד) כץ, אז מפקד פלוגה א’ בגדוד 51, לימים מפקד הסיירת, מג”ד במלחמת יוה”כ, מח”ט גולני ומפקד אוגדת שריון במלחמת לבנון הראשונה.
פעילות ברמת הגולן
בחודשים הראשונים שלאחר מלחמת ששת הימים הגדוד שהה ברמת הגולן ועסק במשימות בטחון שוטף ובמקביל עבר הסבה מסיבית לגדוד ממוכן על רק”מ שלל מסוג ב.ט.ר 152 שנלקח מהצבא הסורי. רק”מ זה, היה איכותי יותר מהזחלמים שהיו לגדוד. ההסבה התחילה בתקפותו של המג”ד במלחמה בני ענבר, שיזם אותה. היה צורך לתרגם את חוברות הדרכה מרוסית לעברית וזה בוצע ע”י הרופא הגדודי, עולה חדש מרוסיה. היה צורך להכשיר ולאמן את הלוחמים בהפעלת הרק”מ החדש. ההסבה הסתימה לאחר כחודשיים בתרגול גדודי מסכם. בני ענבר המג”ד הוחלף ע”י עמוס מדרוני שהמשיך להטמיע את תפעול כלי הרק”מ החדשים בגדוד. מיד בתום המלחמה גדוד 51 נפרס לתעסוקה מבצעית בדרום רמה”ג ומפקדת הגדוד ישבה באל על, יחד עם פלוגה א’ שעליה פיקדתי שמשימתה הייתה ביצוע סיורי יום ולילה במרחב השליטה של הגדוד. ביום התבצעו סיורים על דרכי טשטוש שלאורך הגבול ובלילה על צירי הכביש הקרובים לגבול. בתקופה זו התחילה פעילותם של חיילי א צעיקה, ארגון צבאי של מחבלים שנתמך בידי הסורים. הסורים ניצלו את העובדה שהגבול היה פרוץ, לא הייתה גדר מערכת. הארגון הסורי ביצע עשרות חדירות לרמה”ג תקף סיורים, ישובים ומיקש דרכים. בתחילה הגדוד עסק בפעילות מנע, שכללה הקמת מערך תצפיות, סיורי גבול, מארבים בשטח שנכבש וביצוע מרדפים אחרי חוליות א- צעיקה שחדרו את הגבול. חלק מהמרדפים נמשכו יומיים כי חלק מחוליות א- צעיקה הגיעו עד לשפת הכנרת. עד מהרה השתנתה המדיניות והתרחבה פעולותינו, התחלנו גם לחדור לצד השני של הגבול. אופי פעולות אלה היו בעיקר הוצבת מארבים על צירי חדירה צפויים ומיקושים. באחד מהחדירות נתקלה הפלוגה בחמישה מחבלים שהיו בתנועה לעבר ישראל בהסתערות שביצענו חוסלו כולם. בתקרית אחרת שארעה בשלהי 1968, חוליה של חיילי א- צעיקה הניחה מארב לילי על הכביש הראשי ליד הישוב חיספין. סיור הלילה של פלוגה א’ שכלל שני נגמשי ב.ט.ר 152 עלה על המארב. התגובה מהירה ואפקטיבית של הסיור מנע פגיעה בו. כוח הכוננות בפיקוד המ”פ דוביד כץ, הופעל. הכוח הגיע לאזור התקרית חבר לכוח הסיור הממונע והחל בסריקת רגלית של אזור ההתקלות תוך כדי הסריקה דוביד נתקל פיזית בשני מחבלים וחיסל אותם. על הפעילות המוצלחת של הפלוגה בקו רמה”ג הפלוגה צוינה לשבח ע”י אלוף הפיקוד. בסיום קו רמה”ג ירדה הגדוד לתעסוקה מבצעית בעמק הירדן.
תעסוקה מבצעית בעמק הירדן
גדוד 51 קיבל אחריות על הגזרה הדרומי מאזור טירת צבי ועד מבוא חמה. פלוגה א’ בפיקודי קיבלה אחריות על הגזרה מטירת צבי ועד נווה אור. בתקופה זו התקיימה מלחמת ההתשה בעמק הירדן בהובלת הפת”ח שישב בירדן וקיבל סיוע מסיבי של הצבא הירדני. זו הייתה עבורי אחת התקופות הקשות ביותר בשרות הצבאי. במהלך 3 החודשים בהם שהינו בקו הייתה פעילות אינטנסיבית ביום ובלילה. ביום ביצענו סיורי בוקר שהתקפו מידי יום יומיים ע”י מארבי נ.ט, אש ומיקוש וירי מרגמות. ולפעמים הצטרף הצבא הירדני בהפגזות ארטילריות. אנו הגבנו בירי מקלעים מהמוצבים כדי לחפות על הסיורים שהותקפו והפעלת ח”א ( על ידי המ”פ ! ), ובלילה בחדירות לצד השני לשל נהר הירדן לשם פגיעה במטרות פח”ע , הנחת מטענים או מארבים, פיצוץ בתי מחבלים וסייענים ועוד. לאחר יום אינטנסיבי של קרבות היה מגיע הלילה בו ביצענו את מה שתכננו במהלך היום, צליחת הירדן ופעילות נגד מטרות פח”ע והצבא הירדני שסייע להם. חדירות אלה בוצעו מידי לילה לסירוגין בפיקוד מ”פ או סמ”פ. כל חדירה כזו מחייבת תצפיות, תכנון, הכנות, תרגול על מודל וצליחת הירדן בסיוע שייטת 13. כך שלמעשה 24 שעות סביב השעון הייתה פעילות אינטנסיבית ואנו נשאנו בעול העיקרי בגזרה.
תעסוקה מבצעית בתעלת סואץ
מלחמת ההתשה עם המצרים לאורך תעלת סואץ פרצה מיד אחרי מלחמת ששת הימים ונמשכה עד לשנת 1970. בחודש פברואר 1968 ירדה פלוגה א’ של גדוד 51 בפיקודי לתעלת סואץ. זו הייתה הפלוגה הראשונה של גולני שהשתתפה במלחמת ההתשה הפלוגה תפסה קו לאורך תעלת סואץ בין אגם המר הקטן והעיר סואץ ואיישה את המוצבים שמול מיצרי הגידי והמיתלה. הפלוגה תוגברה במחלקת טנקים. מלחמת ההתשה התאפיינה בהפגזות מצריות מסיביות על המוצבים, ירי של צלפים, תקריות אש, מארבים שתקפו את סיורי הבוקר ופשיטות קומנדו על המוצבים שלנו. המרחק בין כוחותינו והמצריים היה קצר ביותר. רוחב התעלה כ- 180מ’ יצר מצב שתקריות האש ובמיוחד ירי הצלפים המצריים היה מאד אפקטיבי. המוצבים שלא היו בנויים כהלכה לא הגנו כראוי על החיילים. פגזי הארטילריה המצרית, חדרו לבונקרים וכמות הנפגעים הייתה גדולה ועוררה חרדה בישוב. הוחלט לחפות את הבונקרים עם פסי מסילות ברזל כדי ליצור שכבת פיצוץ ולמנוע חדירת לעומק של פגזי הארטילריה המצרית. ההבנה שבעת הפגזה ארטילרית איני יודע מה קורה מחוץ למוצב ושבחסותה המצרים ביצעו לעיתים פשיטות קומנדו, הביאה אותי לקבוע נוהג כשמתחילה הפגזה מחלקת הטנקים חוברת אלי ואני עולה על טנק ויוצא עם המחלקה מחוץ למוצב כדי לתצפת על הנעשה בחוץ. באחד מתקריות האש הבחנתי ברכבת מצרית שנוסעת מהעיר סואץ לאיסמעילייה. הטווח לרכבת היה כ- 4 ק”מ והחלטתי לפגוע בה. קיבלתי אישור ממפקד חטיבה 401 לירות 3 פגזים בלבד והורתי לטנקים לפתוח באש. שלשת הפגזים לא פגעו ברכבת ואישרתי לטנקים להמשיך לירות ובמקביל ביקשתי אישור לכך בפגז החמישי פגענו בקרון תחמושת שגם לפיצוץ גדול של הרכבת ונפגעים רבים לאויב. בתקרית אש אחרת נהרג הפקיד הפלוגתי מאיר קופיטו שתפקד גם כלוחם. המלצתי עליו לקבלת צל”ש כיוון שעשה זאת בהתנדבות ולמרות שנפצע המשיך להפעיל את המקלע עד שנהרג. במהלך התעסוקה המבצעית בתעלת סואץ נפגעו שלושת מפקדי המחלקות מאש צלפים. בסיום התעסוקה המבצעים, קיבלה הפלוגה מכתב הוקרה על פועלה בגזרה זו. רצ”ב מכתב ההוקרה.
מכתב הוקרה לפלוגה א גדוד 51 על הפעילות בתעלת סואץ
תעסוקה מבצעית בערבה ואילת
עם סיום התעסוקה המבצעית בתעלת סואץ, מרץ 1969 , פלוגה א’ גדוד 51 בפיקודי, עלתה לתעסוקה מבצעית בקו הערבה אילת. קו שאמור היה להיות קל יחסית. הפלוגה תפסה קו מנואיבה שבמדבר סיני ועד מכרות תמנע כולל העיר אילת. תקופת השרות בקו זה חפפה את תקופת חופשות הפסח והמוני מטיילים נפשו באילת וחופי נואיבה. המשימה של הפלוגה הייתה לאבטח את המטיילים, לאייש את המוצב הצהלי אל מול עקבה, ללוות ולאבטח את משמרות עובדי מכרות תמנע ולסייר לאורך חופי נואיבה אילת. גם כאן האש האויב לא עזבה את הפלוגה ומטח קטיושות מירדן נפל בעיר אילת. למרות האמור התעסוקה המבצעית הייתה קלה ומהנה לחיילים.
פעילות באזור החרמון: מבצע פלצור
גזרה נוספת שממנה הלכו ותכפה פעילות חבלנית עוינת הייתה גזרת לבנון. ככל שחלף הזמן ובמיוחד החל מ 1968 התגברה הפעילות וצה”ל נדרש לא אחת לפעילויות מעבר לגבול הן בפשיטות כתגמול והן בפעולות מנע. כוחות גדודיים ובמיוחד כוחות מהסיירת החטיבתית בפיקודם של אחרי שגיא, אחריו דוד (דוביד) כץ ואחריו יודקה פלד עסקה בפעילויות רבות ואינטנסיביות בגזרה זו במהלך השנים 1969 – 1972. אולם בדצמבר 1969 בוצעה פעולה יוצאת דופן בהקיפה כנגד קיני מחבלים על ידי גדוד 51 בג’בל רוס שנקרא אחר כך הר דוב. הפעולה זכתה לשם מבצע פלצור.
הרקע לפעולה היה פיצוץ צינור שהוביל נפט ללבנון. הנפט החל לזרום לכנרת והיה חשש שהוא יזהם את מקור המים הלאומי החשוב ביותר של ישראל באותם ימים. כפתרון מידי הודלק הנפט וחלק מהצמחייה ניזוק קשות לשנים רבות. עקבות המבצעים הובילו לג’בל רוס, שלוחה של הר החרמון שבימים ההם עדיין לא נקראה הר דוב. התברר כי על פסגתו בגובה של למעלה מ 1500 מטר מעל פני הים שכן מאהל ובו ריכוז גדול של מחבלים. הגישה אל המקום היא בטיפוס מפרך והצריכה לוחמים בעלי כושר גופני מעולה. מח”ט גולני אז, יקותיאל אדם בחר בגדוד 51 לביצוע ביעור המקום ממחבלים. מעט לפני כן הגדוד סיים קו ברמת הגולן בו נהרגו 4 מלוחמיו והוא השמיד 7 מחבלים. לגדוד מונה מפקד חדש -דוד כהן מגיבורי קרב תל פאחר. כהן, לוחם קשוח ואיש משמעת ברזל, החדיר ערכים אלה בגדוד שהפך בימים ההם לגדוד הבולט בחטיבה. מעבר למבצע פלצור, ביצע הגדוד כ 15 פעולות בלבנון והמגד הקפיד שמי שלא התאמן ברצינות הראויה לא ייטול חלק בפעולות אלה. באותו אימון חורף התרשם המח”ט אדם מלוחמי פלוגה א’ של הגדוד בפיקודו של ציון זיו (זלוף בעבר) . ציון קיבל פקודה להגיע לצפון הארץ לקראת טיסה מעל מעל היעד להכרת השטח. ג’בל רוס היה מוכר לציון. שנה לפני כן התגנב עם כוח של חיילים למארב על ההר שבו הם חיסלו 8 מחבלים. בפעולה נוספת ניהל עם חייליו מרדף אחרי מחבלים שירו על הישוב נווה אטיב. גם הם נסוגו לג’בל רוס.
המג”ד והמ”פ וקצינים נוספים יצאו לסיור אווירי ולא ראו פעמיים דבר כשגם נפתחה עליהם אש מהג’בל והטייס בקושי הצליח להימלט. בסיבוב השלישי הם גילו את אוהלי המחבלים. לאור מידע זה הוחל בתכנון הפעולה. אל פלוגה א’ הצטרף גם סגן מפקד פלוגה ב’ שלמה כהן. יומיים לאחר פיצוץ צינור הנפט, ב 3 לדצמבר הגיעו לוחמי הגדוד לרכב”ל התחתון והתארגנו ליציאה למשימה. התכנון היה שפלוגה א’ של זיו תעלה על מחנה המחבלים ותשמיד אותו ושאר פלוגות הגדוד יבצעו חסימות בנקודות שונות למקרה שהמחבלים יצליחו להימלט. לפני הכוח הפושט הייתה דרך ארוכה וטיפוס קשה במיוחד כשהאוויר מתחיל להיות דליל בגבהים אלה ובקור המקפיא של חודש דצמבר. עקב הדרך הארוכה והתכנון להישאר במקום עוד 48 שעות והקושי להגיע לשם עם אספקה הצטייד הכוח בפירות יבשים לשם קבלת אנרגיה במהלך השהות על ההר. הכוח יצא לדרכו בשעה 21:20 כשמפקד הפלוגה זיו מוביל אותו יחד עם החוד שמנה 4 לוחמים נוספים. החשיכה , המסלול הקשה והקור העז גרמו מידי פעם לנתק בכוח מה שגרם לעיכובים. אלוף פיקוד הצפון דוד (דדו) אלעזר פקד שאם עד השעה 03:30 הכוח אינו מגיע לנקודת פיצול הכוחות הפעולה מבוטלת. רבע שעה לפני מועד זה דיווח המג”ד שהכוח הגיע במזרעת ברחתא ממנו התפצלו הפלוגות חלק מהכוחות נעו לעבר נקודות החסימה שנקבעו מראש. כוח פלוגה א’ המשיך ליעדו. השטח היה קשה להליכה וזרוע בתילים ממעידים שנקשרו אליהם קופסאות שימורים ריקות על מנת שירעישו וכך המחבלים ידעו שמסתובבים בשטח. עקב כך הכוח התקדם לאט תוך שימוש בדקרים על מנת להבחין היכן דורכים. בשעה 05:45 בבוקר, לאחר 9 שעות מפרכות הגיע הכוח לנקודת ההיערכות והתצפית על היעד. תחילה לא ראו את האוהלים אך לפתע צצו המחבלים בין הסלעים כשהם לבושים בגדי ספורט ומבצעים תרגילי חימום במרחק של כ 800 מטר מהכוח. הם התקרבו אל הכוח במסגרת האימון ולא זיהו את הכוח הצופה עליהם. כשהתקרבו המחבלים פקד ציון לפתוח באש ולוחמי פלוגה א החלו לירות. בד בבד החלה ארטילריה כבדה לרדת על היעד. המקום התמלא במחבלים שהחלו יורים לעבר הכוח. תחת ירי מסיבי ביצע הרופא ד”ר אטלס ניתוח חרום בלוחם אהרון נעים והציל את חייו. הכוח הפושט החל להסתער לעבר מאהל המחבלים: 16 לוחמים במרכז תחת פיקודו של ציון זיו, 19 לוחמים באגף ימין תחת פיקודו של שלמה כהן שהתעקש לצאת למבצע ועוד 15 לוחמים באגף שמאל תחת פיקודו של סגן פולנסקי. הכוחות הסתערו תוך חיפו הדדי אך במהלך ההסתערות נהרג שלמה כהן ונפצעו 6 לוחמים נוספים. למרות זאת, הצליחו הלוחמים להגיע אל היעד, שרפו את אוהלי המחבלים נטלו שלל רב והתקפלו לנקודת הפינוי. ציון זיו הספיק לחסל את המחבל שהרג את חברו הטוב שלמה כהן. כ 50 מחבלים חוסלו בפשיטה, ביניהם מפקד ארגון א צעיקה. המג”ד דוד כהן הופתע לראות בשטח זמן קצר לאחר תום הפעולה את הרמטכ”ל חיים ברלב ואלוף הפיקוד דדו. הם הביאו איתם דרגות סגן אלוף והעניקו אותן למג”ד בשטח. בתחקיר שלאחר הפעולה כתב דדו: “למרות הקור והתנאים הקשים, ובתנאי טופוגרפיה קיצוניים, הפעולה בוצעה על ידי הכוח בנחישות רבה והייתה אחת הפעולות הקשות ביותר שבוצעו אי פעם על ידי כוח רגלי מבחינת הכושר הפיזי הנדרש בה. למרות אובדן המפקד שלמה כהן ופציעתם של לוחמים נוספים, הפעולה הייתה מוצלחת מאוד”. המ”פ ציון זיו שכאב את נפילתו בקרב של חברו שלמה כהן הצליח לעניין את המשוררת דליה רביקוביץ’ שכתבה לאחר מכן את “הבלדה על ג’בל רוס”, שבה הונצח שלמה כהן.
כמו במקרים רבים, רוח אחוות הלוחמים המיוחדת של גולני מאחדת את הלוחמים עד היום שממשיכים במפגשים גם שנים רבות לאחר השירות הצבאי. ציון זיו נאבק למען קריאת רחוב על שמו של שלמה כהן בגבעת שמואל ולבסוף הצליח. בנובמבר 2009 הוסר הלוט מעל השלט המנציח את שמו כאשר חבריו מתכנסים ומצדיעים לו.
6.3 גדוד 12: מיגור הטרור ברצועת עזה – ינואר – יוני 1971
מסוף מלחמת ששת הימים ולאורך השנים 68 – 71 , הלכה והתגברה פעילות המחבלים ברצועת עזה שגבתה חיי אזרחים וחיילים. צה”ל ניסה בדרכים שונות ובעזרת כוחות שונים למגר את הטרור ברצועה, אך בשנת 1970 הגיעה פעילותם לשיא. לקראת תחילת שנת 1971, הגיע גדוד 12 בפיקודו של אליעזר רם לרצועה למספר חודשים של פעילות בטחון שוטף . חצייה הראשון של השנה, בין ינואר ליוני, סימן את המפנה הגדול. בתקופה זו הצליחו לוחמי הגדוד לחסל או לשים את ידם על חלק גדול מהמבוקשים ופעילי הטרור וסוף סוף הושגה תקופה של שקט ברצועה.
שיטת הפעולה כפי שהסביר המג”ד רם התבססה על סיורים רצופים של לוחמי הגדוד בכל מרחב הרצועה, בתוך הערים ומחוצה להם באזורים כפריים ובעצם בכל פינה. הלוחמים קיבלו את רשימת המבוקשים שכללה גם את תמונותיהם במקרים רבים. הם גילו אומץ וגילו נחישות ודבקות במטרה שהייתה: תפיסה או חיסול של המחבלים ובעיקר של מנהיגיהם. הייתה זו משימה קשה שכן עד כניסת גדוד 12 המחבלים הקימו תאים רבים, פתחו תשתיות , ביצעו פיגועים רבים ולא חששו מכוחות צה”ל. לוחמי הגדוד סימנו מלכתחילה את שינוי השיטה: מעבר להתקפה במקום התגוננות, חיפוש מתמיד של המחבלים במקומות מסתור ורדיפה אחריהם ללא חשש במטרה להיתקל בהם. המחבלים החלו לחוש את הלחץ ונדדו ממסתור למסתור. חיילי הגדוד נחלו הצלחה רבה: בתום מספר חודשים מרבית המחבלים שתמונותיהם ופרטיהם התנוססו על דף המבוקשים חוסלו, מקצתם נתפסו ונכלאו.
הכוחות התחלקו לחוליות שסיירו בשטחים השונים במשמרות ארוכות של כ 8 שעות. בתחילת התקופה כאשר התפתחו מרדפים, הצליחו המחבלים במקרים רבים להימלט תוך ניצול מעבר דרך גדרות חיות וצפופות שכמותן היו רבות ברחבי הרצועה. זה גרם לחיילי הגדוד לעצור את המרדף בהגיעם לגדר כזו כיוון שהמחבלים ידעו היטב היכן קיימים מעברים , רק במקומות מסוימים. לחיילים שלא הכירו כל מכשול כזה נראה דומה וסבוך. היו בהם מעברים שרק המחבלים הכירו ולמעשה לא אחת נמלטו כך מבוקשים במרדף. כאשר הגיע הרמטכ”ל דדו לביקור ברצועה, הציג לפניו המג”ד את הבעיה והסביר את השלכותיה. דדו נתן את אישורו והגדרות האלה חוסלו על ידי כחות הנדסה צהליים. התרומה לחיסול המחבלים הייתה מכרעת. אלוף הפיקוד אריאל שרון גם הבטיח ללוחמים כי כל מי שיחסל מחבל יקבל שבוע חופש… הלוחמים ניצלו זאת היטב ובמיוחד כמה מהם שצברו חיסולים רבים. המג”ד נאלץ לבקש מאלוף הפיקוד “למתן” את הפרס כי בשלב מסוים היו חצאי פלוגות בחופשה…
בסיום התקופה, ביוני 1971 משעזבו כוחות גדוד 12 את הרצועה לטובת אימון קיץ כתב אריק שרון מכתב הוקרה לגדוד 12 על פועלו והצלחתו לייצב את המצב ברצועה ולהדביר את הטרור.
ב 1972 חזר גדוד 12 לרצועה הפעם בפיקודו של אמיר ראובני שהחליף את רם אליעזר. הוא הכיר את הלוחמים ובנה את הגדוד באיכות שאליה שאף ואכן גם בתקופה זו פעל הגדוד במתכונת דומה של חוליות קטנות המסיירות ופועלות בשטח כל הזמן והצליח לפגוע במחבלים רבים ובכך להמשיך את פעילות הגדוד בתקופת המגד הקודם.
6.4 פעילויות סיירת גולני
השנים שאחרי מלחמת ששת הימים היו אלה שבהם עוצבה הסיירת החטיבתית ככוח מעולה שסומכים עליו בכל שרשרת הפיקוד. היחידה קלטה חיילים וקינים איכותיים והרמטכ”לים ברלב ואחריו דדו כמו גם רפול שהיה הקצח”ר טיפחו את הסיירת והתוצאה הייתה מאות רבות של פעולות בגזרות ירדן ולבנון שביצעה הסיירת בשנים 1967 – 1973. איכות הלוחמים בסיירת צברה תנופה גדולה כשבין השנים 1968 – 1970 הגיעו אליה רבים מבוגרי הפנימיות הצבאיות בחיפה ובתל אביב. הסיירת לא ישבה במוצבים אלא התאמנה למבצעים ייעודיים. האימונים התמקדו בסיור ניווט אימוני פשיטה ותרגולי לחימה והפכו אותה ליחידה מעולה. תקצר היריעה מלכסות את כל מאות הפעולות שבוצעו וגם אין מספיק מסמכים ותיעוד של רבות מהן. הנה אזכור של כמה מהן:
מבצע חרוט
בתקופתו של אורי אייזנברג 05/1968–14/08/1969 ביצעה הסיירת פעולות של פיצוץ בתי מחבלים ומיקוש בצד המזרחי של הירדן כמו למשל בפשיטה על המוצב הירדני “החרוט”. ההחלטה לפעול כנגד מוצב צבאי ירדני התקבלה לאחר שהוברר שהירדנים מסייעים באש ובחיפוי על מחבלים המבצעים פיגועים ונסוגים חזרה לשטחם. בנוסף, היו מספר אירועים בהם הירדנים פתחו באש לעבר סיורים של צה”ל ולעבר קיבוץ אשדות יעקב. לוחמי הסיירת חצו את הירדן ונעו אל עבר המוצב. על תנועת הכוח אל ובחזרה מהיעד חיפתה פלוגת טנקים מחטיבה 7. מספר לוחמי שייטת סייעו בחציית הכוח את נהר הירמוך. בפעולה הותקפו שני המוצבים שמהם הורכב המוצב הכולל. בדרכם ליעד זיהה הכוח מחבלים נמלטים וירה לעברם. הירדנים פתחו באש אך הכוח התפצל ופוצץ את המוצב הקטן והמוצב הגדול. בפעולה נהרג סג”מ רוני שרון ונפצעו 3 לוחמים.
מבצע “אסותא 12”
ב 8 למאי 1969 יצאו כוח מהסיירת וכוח מגדוד 12 לפשיטה על הכפר ואדי יאבס דרומית מזרחית לקיבוץ טירת צבי. במבצע זה פוצצו 12 בתי מחבלים בכפר ונהרגו כמה מחבלים שהתקרבו לכפר בלבוש אזרחי. בין היתר נהרג מפקד בכיר בפת”ח. לחיסולו היה אחראי “פצ’נגה” , הלא הוא יעקב מרדכי, לוחם עז נפש, אחד מהטובים ביותר שהיו בסיירת מאז ומעולם. פצ’נגה נהרג ב 1978 בכפר מגוריו – כפר יובל שמחבלים שחדרו מלבנון חדרו לכפר והשתלטו על ביתו. הוא השתתף בכוח הפורץ (למרות שהיה כבר אזרח- קיבל אישור מרפול שהיה מודע ליכולותיו להשתלב בכוח) ונפגע בעת הפריצה אל הבית.
פיצוץ תעלת הע’ור הירדנית – יוני 1969
תעלת הע’ור הירדנית שנחנכה בשנת 1964 הובילה מים מהירמוך לעמק הירדן בצד הירדני והיוותה חלק מ”מלחמת המים” בין ישראל לשכנותיה על מקורות המים בצפון. התעלה היוותה מקור חיים עבור החקלאים הירדנים. הצבא הירדני סייע למחבלים והטריד בעצמו סיורים של צה”ל והמטרה הייתה לייבש את הצד הירדני ולאותת לחוסיין המלך שמוטב שייפטר מהמחבלים השוהים בשטחו. ואכן, ביצוע הפעולה היה שיקול חשוב בזירוז ההחלטה שקיבל המלך להוציא את המחבלים מתחומי ירדן זמן קצר לאחר מכן. בפעולה השתתפו כוחות סיירת גולני בשיתוף עם לוחמים מיחידת צוללנים לסיוע בחציית הירדן ולהנחת המטענים וכן כוח חפ”ק בפיקודו של מג”ד 12 באותה עת ברוך גורודיש. ממידע מודיעיני שנאסף התברר כי מתחת לתעלה סמוך לכפר עדסייה מול קיבוץ שער הגולן ישנם שני מעבירי מים בקוטר של 80 ס”מ. הוחלט להניח בהם מטענים ומעטן נוסף אטום למים, סך הכל חומר נפץ במקל כולל של כ 640 ק”ג. כוח הסיירת הגיע ליעדו והניח את המטענים. עקב אי הבנה הופעלו המטענים לפני שהלוחמים סיימו את ההכנות לפינוי. הם נאלצו לחזור בריצה עד לנקודת הצליחה בירמוך. הפיצוץ העז אכן פרץ את תעלת העור והמים החלו לזרום אל הירמוך. בפעולה לא היו נפגעים בצד הישראלי.
עד ספטמבר 1970, פעלה הסיירת בשתי גזרות עיקריות: ירדן ולבנון. לאחר גירוש המחבלים מירדן (ספטמבר 1970) עברה הפעילות ללבנון באופן מלא. בשנים 1969 ועד 1973 בוצעו בה פעולות רבות כנגד מחבלים.
הנה ציון פעולות שונות של הסיירת בעת שדוד (דוביד) כץ היה מפקדה בשנים 1969 – 1970:
ירדן
מארב על כביש הבקעה הירדני – 8/1969 /25
בשלהי חודש אוגוסט 1969 יצאה הסיירת לפעול נגד הצבא הירדני שסייע באופן אינטנסיבי למחבלי פתח ששהו בירדן. הכח בפיקוד דוביד כץ צלח את הירדן ליד כפר רופין עבר את תעלת הע’ור והניחה מארב על כביש הבקעה ירדני ליד הכפר הירדני אל משרע. הכח הניח מוקש פנאומטי על הכביש והמתין למשאית צבאית ירדנית. המשאית עלתה על המוקש הפנאומטי. 7 חיילים ירדנים נהרגו ו 12 נפצעו. לסיירת לא היו נפגעים.
לבנון
פשיטה על מעוז מחבלים בכפר חלתא – 4/9/1969
לקראת סוף 1969 התבססו ארגוני המחבלים בדרום לבנון בעיקר במורדות החרמון ועד לחצבני. הם שהו בתוך הכפרים מתוך אמונה שבהיותם מעורים באוכלוסיה האזרחית צהל ימנע מלהפציץ אותם מן האוויר. מתוך בסיסיהם בכפרי דרום לבנון יצאו לפעולות פיגועים בשטח ישראל. ב 2 לספטמבר ירו המחבלים מאזור הכפר חלתא 4 קטיושות לעבר כפר גלעדי וקרית שמונה. מירי זה נהרג ילד בן 9 וצעיר בן 26 ונפצעו 4 אזרחים נוספים. התקבלה החלטה לפגוע בבסיס המחבלים בכפר חלתא שתושביו היו מוסלמים וכולם תמכו בטרור וסייעו לו. הכוח התוקף היה סיירת גולני בפיקודו של דוביד כץ וכוח משנה מגדוד 17 בפיקודו של מרא אל עמי. הכוח פוצל לשניים: האחד בפיקודו של דוביד תוכנן לתקוף את השכונה הצפונית מערבית. השני בפיקודו של שגיא תוכנן לתקוף את השכונה הדרומית מזרחית, לרגלי ג’בל רוס. את הכוח הצפוני הוביל סג”מ שלומי כהן ואת הכוח הדרומי הוביל סגן אברהמי קול. לאחר פיצול הכוחות והגעתם ליעד, זיהה הכוח של דוביד מחבלים על גגות הכפר וקיבל אישור מהמח”ט קותי (יקותיאל אדם) להסתער. הכוח פרץ לכיוון מבנה מרכזי, חיסל את המחבלים שעל הגג. החוליה בפיקוד שלומי כהן נכנסה למבנה והבחינה במחבל המגן על עצמו בעזרת 2 ילדים בני 3 ומכיוון ששלט בערבית הורה למחבל לשחרר את הילדים. מחבל אחר שהסתתר בחדר מתחת למיטה פתח באש ופצע את שלומי ועוד 3 לוחמים. דוביד וחוליה נוספת נכנסו למבנה וחיסלו את המחבל. הכוח המשיך לטהר את בתי הכפר, וחיסל עוד 5 מחבלים. הפצועים פונו לנקודת איסוף, והבתים שטוהרו הוכנו לפיצוץ. נאסף חומר מודיעיני רב ערך שנמצא בבתים וכלי נשק. הכוח הדרומי שלא נתקל בהתנגדות כיון שהבתים היו ריקים מאדם, סיים את משימתו וחבר אל הכוח הצפוני. טיהור הכפר הושלם. סך הכל פוצצו 12 בתים, נהרגו 6 מחבלים ונלקח חומר מודיעיני ונשק שלל. פצועי הסיירת פונו במסוק לבית חולים בצפת.
פשיטה על מפקדת מחבלים בכפר עיתרון – 5/10/1969
הכפר עיתרון שמצפון לישוב אביבים שימש כמפקדה של מחבלי פתח בגזרה ועורף לוגיסטי למוצב הלבננוני במרון א- ראס. מכפר זה יצאו מחבלים למארבים על כבישי הצפון. הוחלט לחסל את קן הצרעות שבכפר. סיירת גולני יצאה לבצע פשיטה על הכפר. הסיירת בפיקוד דוביד כץ יצא לפשיטה מהישוב אביבים, חצתה את הגבול והתגנבה בשקט לכפר. לאחר שדוביד זיהה למפקדי המשנה את היעדים ניתנה הוראת ההסתערות. המחבלים השיבו אש והתפתח קרב בטווחים קצרים ביותר בתוך השטח הבנוי של כפר. כל הכוחות הגיעו לבתים שתוכננו והכינו אותם לפיצוץ. אחרי שהכוחות יצאו מהכפר ולפני הפקודה לפוצץ, אחד הלוחמים דיווח ששמע בכי של תינוק מאחד הבתים שהוכנו לפיצוץ. דוביד הורה למרות הסיכון הטמון בכך להיכנס שנית לכפר ולבדוק שוב את הבית האמור. הכן נמצא בו תינוק בערסל שתלוי מהתקרה. התינוק פונה ונמסר לתושבי בית אחר ופקודת הפיצוץ ניתנה. הערך שלא פוגעים בחפים מפשע נשמר. בפשיטה זו פוצצו 7 בתים ונהרגו כ- 20 מחבלים. לא היו נפגעים לסיירת.
פשיטה על הכפר דהריה – 8/11/1969
הסיירת יצאה לפשיטה על הכפר דהריה מהישוב אדמית. היעד היה ביתו של סייען מחבלים. הפעולה בוצעה בשקט מוחלט ובלי התנגדות. הכוח פרץ לבית אסף נשק ומסמכים ופוצץ את בית סייען.
פשיטה על הכפר עלמה א- שעב 13/12/1969
המשימה הייתה פשיטה על הכפר עלמה א- שעב ופיצוץ שני בתי סייענים במרכז הכפר. הכפר העוין שוכן מצפון לקיבוץ חניתה. הסיירת יצאה לפעולה מקיבוץ חניתה השתלטה על הכפר ובודדה את אזור הפעולה. שני בתי הסייענים נפרצו, נאסף נשק ומסמכים והבתים הוכנו לפיצוץ מתואם. הבתים פוצצו והכוח חזר בשלום לקיבוץ.
פשיטה על הכפר כילא– 4/1/1970
הפשיטה על הכפר כילא בוצעה בתגובה לחטיפתו של שמואל רוזנוואסר תושב מטולה. המשימה שהוטלה על הסיירת הייתה להשתלט על תחנת המשטרה שבתל נאחס ולקחת שבויים כדי לזרז את החזרתו של החטוף רוזנוואסר. בפשיטה החטיבתית השתתפו גדודי גדודי 51 ו 17 וסיירת גולני. הפעולה הבלתי שגרתית בוצעה באופן כירוגי ובלי נפגעים לאויב, זו הייתה הפעם הראשונה שצה”ל תקף את הצבא הלבנוני מאז מלחמת העצמאות. הסיירת בפיקוד דוביד כץ רכובה על זחלמים הסתערה ללא על תחנת המשטרה הלבנונית השתלטה עליה ועל בתים סמוכים של סייענים ללא צורך בירי. נלקחו בשבי 11 חיילים ואיש בטחון שהיה בתחנה. תחנת המשטרה ומספר בתי סייענים פוצצו והכוח נסוג למטולה בפעולה זו הובאו לישראל סה”כ 22 לבנונים.
פשיטה הכפר עיתא א – שעב 8/3/1970
הכפר עיתא א שעב, הוא כפר גדול שמתגוררים בו למעלה מ- 4,000 מוסלמים שיעים והיה מעוז מחבלים שהוציא פעולות פח”ע כנגד יישובי הצפון שבאזור – זרעית, שתולה, אבן מנחם ושומרה. בחלקו הדרום מערבי היה מוצב של הצבא הלבנוני שסייע למחבלים שבכפר. התקבלה החלטה מדינית לפעול ישירות מול הצבא הלבנוני. המשימה שהוטלה על סיירת גולני הייתה לפשוט על המוצב ולפוצץ אותו. במקביל כוח נוסף של גדוד 17 יפשוט על חמישה בתי מחבלים בחלק המזרחי של הכפר. הסיירת בפיקוד דוביד כץ יצאה לפעולה מהישוב שתולה. הכוח התגנב למוצב, הציב חסימה לעבר בתי הכפר הקרובים ותקף את המוצב מעורפו. המוצב נכבש ושני המבנים שבו הוכנו לפיצוץ. תגבור לבנוני שהגיע מהכפר עלה על החסימה והושמד. בפעולה זו פוצצו 7 בתים ונהרגו כ- 10 חיילים לבנונים . לכוחותינו לא היו נפגעים.
פשיטה על הכפר בלידא – 19/3/1970
המדיניות לרדוף את המחבלים ללא הפסק ולגרום להם להרגיש נרדפים הייתה בתוקף. הסיירת נדרשה לפשוט על רכוז מחבלים בכפר בלידא שממערב לקיבוץ יפתח. הכוח יצא לפעולה מקיבוץ יפתח ובהתגנבות שקטה פשט על שני בתי מחבלים בכפר. בפשיטה נאסף נשק ומסמכים ושני הבתים פוצצו. הכוח חזר בשלום לארץ.
פשיטה על הכפר יארון – 4/1970
הסיירת יצאה לפשיטה על בתי סייענים בכפר יארון שמצפון לקיבוץ ברעם. המשימה הייתה לפוצץ שני בתי מחבלים בכפר ובכך להרתיע את המחבלים שמתגוררים בכפר. הכוח התגנב בשקט לבתים השתלט עליהם אסף מסמכים ונשק, פוצץ את הבתים וחזר בשלום לקיבוץ ברעם.
פשיטה על הכפר חולה –3/5/1970
הסיירת נדרשה לפשוט על הכפר חולה שממערב לקיבוץ מנרה ולפוצץ בית סיען בכפר. הכח יצא מקיבוץ מנרה התגנב לכפר בודד את אזור הפעולה והשתלט על בית הסיען. הבית פוצץ ונלקחו מסמכים ונשק. לכוח לא היו נפגעים.
פשיטה משורינת על הכפר אל- חבריה – 12/5/1970 – בוצע במסגרת מבצע קלחת 2
מאחר והפשיטות הרגליות שבוצעו בפתחלנד במהלך השנים 1969-1970 לא השיגו את השקט המצופה בגבול הלבנון, הורה הדרג המדיני לצה”ל לבצע פשיטה משוריינית רחבת היקף על בסיסי מחבלים מצפון למטולה. זו הייתה הפשיטה המשוריינת הראשונה בלבנון. הפשיטה בוצעה תחת פיקוד חטיבת השריון 188. הסיירת בפיקוד דוד (דוביד) כץ, רכובה על גבי זחלמים, מתוגברת בפלוגת טנקים מוקטנת, ובפלוגה רכובה על גבי זחלמים מגד’ 51, הוטלה המשימה לכבוש את הכפר אל- חבריה שמצפון להר דב ומדרום לעיירה חצביה. הכפר אל- חבריה היה כפר ששרץ במחבלים רבים ובו הייתה מפקדת המחבלים האזורית. הכוח יצא לפשיטה מאזור הכפר אל רג’ר נע צפונה עד לאזור שמדרום לחצביא משם פנה מזרחה חצה את הכפר אל פרדיס ופרץ למרכז הכפר אל חבריה. הלוחמים ירדו מהזחלמים והחלו לטהר את בתי הכפר. אופי השטח הבנוי בכפר והשבילים הצרים שבין הבתים יצרו התנגשויות עם מחבלים בטווחים קצרים ביותר. לאחר מספר שעות לחימה ועם ערב הושלם טיהור הכפר. עשרות מחבלים נהרגו, נלקחו מספר שבויים. בית מפקדת המחבלים ונשק שלל שלא ניתן לקחת פוצצו ונילקח שלל רב לרבות משגרי קטיושה.
פשיטה על הכפר מרואחין – 18/8/1970
המשימה שהוטלה על הסיירת הייתה להיכנס מרואחין השוכן מצפון לזרעית ולפוצץ שני בתי סייענים. הכוח יצא למשימה מזרעית השתלט על אזור הפעולה ופוצץ את שני הבתים ולקח שלל.
פשיטה על הכפר שובא 26/08/1970
הכפר שובא שוכן ממערב להר דב. ונתגלו בו מספר אוהלים ומרגמה שמחבלים הפגיזו איתה את המוצב שלנו בהר דב. הסיירת פשטה על הכפר ביום הרגה שני מחבלים ושרפה פוצצה את המרגמה והתחמושת ושרפה את האהלים והציוד שהיה בו.
פשיטה על הכפר שבעא 27/8/1970
הסיירת ביצעה פשיטה לילית על הכפר שבעה ששוכן מצפון להר דב ותקפה את פאתי הכפר הדרומיים של הכפר. 3 אוהלי מחבלים והציוד שהיה בו הושמדו.
סוריה
תקיפת מוצב 315 – 22/2/1970
המוצב הסורי 315 הוא הדרומי ביותר בגזרת רמה”ג ושולט על המפגש של הנחלים רוקד והירמוך. המקום היה רווי בפעילות חבלנית שבוצעה בסיוע סורי. הוחלט לשלוח אזהרה לסורים שלא יאפשרו יותר לחוליות מחבלים לרדת לרוקד מהמוצב. על הסיירת הוטלה משימה לבצע פטרול אלים ( פתיחה באש ) על המוצב סורי. ופיצוץ עמוד חשמל עם טרנספורמטור שסמוך למוצב. הכוח שיצא מאל על ירד בלילה לרוקד וטיפס משם לגבעה 315 שעליו שכן המוצב. הכוח פוצץ את עמוד החשמל ופתח באש על המוצב ונסוג. התוצאה פגיעה בחייל סורי ופיצוץ עמוד חשמל.
בין השנים 1970 ל 1972 שימש יהודה גולן כמח”ט גולני. על פי רישומיו היו בתקופה זו למעלה מ 400 אירועים שונים בדרום לבנון בהם נטלה החטיבה חלק, רובם המכריע בשיתוף כוחות מהסיירת ובחלקם גם כוחות משאר גדודי החטיבה (כולל גדוד 17).
בספטמבר 1970 החליף יודקה פלד את דוד (דוביד) כץ כמפקד הסיירת והפעילות הרבה של הסיירת בדרום לבנון נמשכה בעשרות רבות של פעולות. באחד ממבצעי קלחת בדצמבר 1970, ניווט יודקה את כוח הסיירת לכפר יעטר, כ 15 ק”מ בתוך שטח לבנון תחת גשם שוטף. היעד היה בסיס בו שהו עשרות מחבלים. לאחר פיצוץ בתיהם הכוח חזר במסוקים לשטח ישראל.
מבצע קלחת 4
זהו מבצע פשיטה נרחב שבוצע ב 16- 17 בספטמבר 1972 כנגד בסיסי מחבלים בדרום לבנון כתגמול על פעולות טרור רבות שלהם שהגיעו לשיאן ברצח 11 הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן ב 5 – 6 לספטמבר. בפעולה נטלו חלק כ 1300 מחיילי צה”ל. הייתה זו פעולה משולבת בה נטלו חלק כוחות מחטיבת גולני, חטיבת הצנחנים, טנקים מחטיבה 188 , כוחות סיוע ארטילרי והנדסה. כמו כן חיל האוויר הפעיל מטוסים בהתאם לצורך.
מחטיבת גולני השתתפו:
כוח “גדעון”, בפיקוד סמח”ט גולני, סא”ל ראובן אליעז, שבו שתי פלוגות חי”ר ושתי מחלקות טנקים, יצא מאזור מנרה ונע צפון-מערב לכיוון ואדי-א-סלוכי. כוח “ברק”, בפיקוד מפקד חטיבת גולני אל”מ אמיר דרורי, שבו שלוש פלוגות חי”ר על זחל”מים ופלוגת טנקים, יצא מאזור רמות נפתלי נע לכיוון צפון-מערב ליישובים כונין, ברעשית, טולין ובהמשך עלה צפונה עד קבריח’ה שבואדי-א-סלוכי.
תוצאות המבצע:
במבצע הותקפו וטוהרו 12 בסיסי מחבלים, פוצצו 70 בתים ו-36 בונקרים. 40 מחבלים ו-18 חיילים לבנוניים נהרגו. 16 מחבלים נשבו ומאות מחבלים נסו צפונה. לצה”ל שלושה חיילים הרוגים: קצין וחייל מסיירת אגוז ולוחם שריון, ו-9 פצועים. במבצע נתפס שלל רב שהשאירו אחריהם המחבלים במנוסתם. לאחר המבצע הייתה רגיעה של שלושה חודשים בפעילות מחבלים בגבול הצפון.