פרק מורשת 8: חטיבת גולני בין 1974 (סיום מלחמת ההתשה עם סוריה) ועד 1982 (לפני מלחמת שלום הגליל)

8.1  כללי

התקופה 6/10/1973 – 31/5/1974, שכללה את מלחמת יום הכיפורים עד לחתימת הסכמי ההפרדה עם סוריה וסיום מלחמת ההתשה, העמידה את החטיבה בפני אתגרים גדולים וקשים שבעטיים הפכו לוחמיה למנוסים ומחושלים יותר ודומה כי עברו תהליך של התבגרות מהירה. תקופה זו גם גבתה מהחטיבה מחיר כבד: לוחמים מכל יחידות החטיבה – מהגדודים, הסיירת, גדוד בית הספר למכים ואפילו מסגל פיקוד בסיס הטירונים נהרגו או נפצעו. תוך כדי מלחמת ההתשה וביתר שאת בחודשים שאחריה, המסגרות השונות עברו שיקום וגיבוש מחדש תוך קליטת לוחמים ומפקדים חדשים. כוחות החטיבה חזרו לעסוק בתעסוקה מבצעית ובאימונים. בגזרה הסורית השתרר שקט, ובמהלך השנים מ 1974 ואילך הפכה בהדרגה לבנון למרכז הכובד של פעילויות החטיבה, הן ביטחון שוטף והן פעילויות שונות החל מחדירות וסיורי שטח ועד למבצעים בסדרי גודל שונים כנגד המחבלים, בעיקר אלה שהשתייכו לארגון לשחרור פלסטין שהתבססו בה וממנה יצאו לפעולות חבלה במטרות שונות בישראל. גדודי החטיבה והסיירת, ובהמשך גם יחידות הפלח”ן והפלנ”ט למדו להכיר היטב בתקופה זו ששיאה במבצע ליטני את מרחבי דרום לבנון.

8.2 השנים 1974 – 1978: מתום מלחמת ההתשה ברמת הגולן ועד מבצע ליטני.

 

8.2.1 1974 – 1976

בין 1974 ועד קיץ 1975 שימש אלוף משנה אורי שמחוני כמפקד החטיבה, לאחר שהחליף את קודמו אמיר דרורי, באפריל 1974. עם חתימת הסכמי ההפרדה עם סוריה בסוף מאי 1974 וסיום מלחמת ההתשה, ירדה החטיבה לאזור ירוחם לאימון שחשיבותו הייתה רבה מהרגיל. עקב הבנייה מחדש של חלק מהכוחות הגדודיים והסיירת היה צורך באימון שילכד מחדש את החטיבה. בסיומו של אימון זה ירדה החטיבה לתעסוקה מבצעית במיתלה שבסיני חוץ מגדוד 51 שנשאר בקו לבנון לתעסוקה והסיירת שהמשיכה להתאמן במקומות שונים. הייתה זו הזדמנות להכרת שטח שאינו מוכר לחטיבה. חלק ניכר מהלוחמים עסקו גם באימונים תוך שהייתם בקו ובכך הוסיפו לשקם ולהעלות את הכשירות המבצעית. עם סיום הקו בסיני חזרו גדודים 12, 13 צפונה ושבו לתעסוקה מבצעית ברמת הגולן ובקו לבנון. הייתה זו תחילתה של תקופה בה החדירות והסיורים האלימים של הגדודים אל תוך דרום לבנון תכפו והפכו לדבר ששגרה וכמעט בכל ערב חדר כוח אחד אות יותר לאחת הגזרות במגמה להיתקל במחבלים. מידי פעם אכן אירעו היתקלויות ולוחמי הגדודים והסיירת צברו ניסיון.

הצילום הבא מראה את הישובים העיקריים בדרום לבנון בגזרת הפעילות של החטיבה לפני מבצע ליטני.

איור 1:  היישובים בגזרת הפעולה של צהל לפני מבצע ליטני

אלוף משנה חיים בנימיני שימש כמפקד החטיבה מקיץ 1975 לפרק זמן של כשנה וחצי . בתקופה זו התאמנה החטיבה וקיימה פעילות תעסוקה מבצעית בגבול לבנון שלוותה בחדירות ופשיטות בעיקר על הכפרים כילא ואל-עדיסה שבגזרת משגב-עם מטולה כנגד מטרות מחבלים שבוצעו בעיקר על ידי גדודים 12,13. על פעולות מוצלחות אלה העיבה פעולה אחת שדווקא הייתה בשטח ישראל: חדירת חולית מחבלים לבית משפחת יעקב מרדכי ז”ל בכפר יובל. יעקב, או כפי שנקרא בפי כל: “פצ’אנגה”, לוחם מצטיין בסיירת גולני לשעבר שכבר היה משוחרר, נשוי ואב לתינוק. ב 15 ליוני לפני השעה 5 בבוקר, חדרה החוליה שהשתייכה לארגון “חזית השחרור הערבית” אל הבית לאחר שקודם לכן נוצר מגע בינם לבין אחד מתושבי. מיד עם חדירתם לבית נהרג נחמיה חי-יוסף, אחיה חייל בשריון, אחיה של אשתו של פצ’אנגה שניסה להתנגד לפריצה. בבית היו חוץ מנחמיה שנהרג גם אשתו, אחותה והבן התינוק שנלקחו כבני ערובה.

למקום הגיעו חיילי הפלוגה המסייעת של גדוד 51 ששהו באזור בפעילות מארבים והחלה התארגנות לפריצה לבית כאשר בראש הכוח עמדו קצינים מהפלוגה: סגן מפקד הפלוגה משה רום ומפקד המארבים גיל אונגר ומחלקת המרגמות ואבישי ורבר, מפקד מחלקת התולר. אחד מתושבי כפר יובל שידע ערבית החל לנהל משא ומתן עם המחבלים כשבהמשך החליף אותו אחד מלוחמי המסייעת ליאון גרגו, יליד לבנון שדיבר ערבית טובה וניסה למשוך את הזמן לצורך ההתארגנות לפריצה. למחבלים היו דרישות לשחרור מחבלים העצורים בישראל ביניהם מפורסמים (הארכיבישוף קפוצ’י והטרוריסט היפני קוזו אוקומטו). למקום הגיע גם רפול, אלוף הפיקוד והרמטכ”ל מוטה גור. פצ’אנגה שכבר כאמור לא היה חייל בסדיר שכנע את רפול (בסיוע דוד (דוביד) כץ שהיה אז הרל”ש של הרמטכ”ל והכיר את פצ’אנגה מתקופת היותו מפקדו בסיירת גולני) להצטרף אל הכוח הפורץ. לאחר שהתכנון אושר על ידי מפקד החטיבה המרחבית וסגנו פרץ הכוח אל הבית כשפצ’אנגה בראשו תוך ירי מסיבי מבחוץ של מקלעי 0.5 לחדר הצפוני מערבי כל מנת ליצור רעש רב. המחבל בחדר נהרג מירי זה אולם בעת הפריצה זרקו המחבלים רימונים וירו אל הכוח הפורץ ופצ’אנגה שנפגע מרסיסים ומהירי נהרג במקום. הירי המסיבי שלו בטרם נפגע ושל גיל אונגר הרגו ופצעו את המחבלים והקרב הסתיים תוך זמן קצר. אשתו של פצ’אנגה, שמחה, נפגעה מהירי בפריצה ונפטרה מפצעיה יום לאחר הקרב. בנו התינוק אסף ניצל וחולץ ללא פגע.

המח”ט בנימיני מתגאה בעובדה שבתקופתו הצליחה החטיבה לעבור 3 אימונים מלאים כולל תרגילים חטיבתיים: ברמת הגולן (אזור תל יוסיפון), סיני (ראס ג’ונדי) ובבוקע הצפוני. בתרגילים הוטמעו לקחי מלחמת יום הכיפורים והם כללו שיתופי פעולה עם שריון, הנדסה, נ”ט ארטילריה ושילוב מסוקים להטסה אווירית. שלושת האימונים האלה החזירו את החטיבה לכשירות מבצעית מלאה. אנקדוטה נוספת הייתה קבלת הכומתה החומה בחטיבה. באותה תקופה לא היה ריבוי של צבעי כומתות בצה”ל. הרמטכ”ל בלחצו של ראש הלשכה שלו דוד (דוביד) כץ החליט להיענות לבקשה ובסיום אחד התרגילים החטיבתיים הוענקה הכומתה ללוחמים. בנימיני מציין את עזרתו הרבה של ציון זיו (קצין האג”ם) בעת כהונתו כמח”ט וכן את העובדה כי היה זה הוא ש”שלף” את גבי אשכנזי לימים רמטכ”ל, מהדרכה בבה”ד 1 והביא אותו לחטיבה.

 

8.2.2. 1976 – 1978

בתקופתו של המח”ט אורי שגיא, 1976 – 1977 שהחליף את חיים בנימיני, נמשכה פעילות הבטחון השוטף בגבול עם לבנון כשהסיירת מבצעת פשיטות וחדירות כבדרך שגרה וגם הגדודים פעלו שטח דרום לבנון והסתייעו לא אחת במידע שהועבר אליהם על ידי צבא דרום לבנון בפיקוד מייג’ור סעד חדאד. אבל אין ספק שהמבצע הבולט בתקופה זו שגם נחשף בעולם כולו היה מבצע יונתן לשחרור החטופים באנטבה שבאוגנדה. היה זה מטוס אייר פראנס שנחטף בטיסה מנתב”ג לפריז ב 27 ליוני 1976 והונחת על ידי מחבלים – 2 גרמנים חברי “תאי המהפכה” ו 2 חברי החזית העממית לשחרור פלסטין. כוח השחרור שנטל חלק בפעולת החילוץ הורכב ממספר כוחות כשלכל אחד הייתה משימה מוגדרת – כוח מסיירת מטכ”ל בפיקוד יוני נתניהו, כוח מהצנחנים בפיקוד מתן וילנאי וכול בפיקודו של אורי שגיא, מפקד החטיבה אז שכלל צוות מהסיירת בפיקודו של אפי איתם (פיין) וכוחות נוספים בפיקודם של רון שכנר מפקד פלוגה בגדוד 12, גבי אופיר סמג”ד 13, ורמי אמיר אף הוא מפקד פלוגה בגדוד 12, לכל אחד מהכוחות עמד צוות של 12 לוחמים. מפקד המבצע כולו היה קצין צנחנים וחי”ר ראשי תא”ל דן שומרון. תפקיד כוח גולני היה לשמש כעתודה לשאר הכוחות ולהעלות את בני הערובה למטוסים תוך אבטחת אזור הטרמינל. תוך כדי החילוץ הועברו הנוסעים תחת אבטחת כוח גולני למטוסי ההרקולס והוטסו לקניה לצורך תדלוק וטיפול בפצועים שהיו מהכוחות האחרים עקב חילופי אש עם הכוחות האוגנדיים. לכוחות גולני לא היו נפגעים במבצע זה. לאחר נחיתת הביניים בקניה המשיכו המטוסים בדרכם ונחתו בישראל.

 

גזרת הביטחון השוטף עבור חיילי החטיבה הוסיפה להיות בעיקר דרום לבנון אם כי חלק מהגדודים ירד לסיני לתקופות לא ארוכות. קצת פחות משנה לפני מבצע ליטני עברה החטיבה אימון שאחריו כוחותיה שוב נפרסו בגזרות דרום לבנון. חדירות על בסיס יום יומי כמעט הייתה מנת חלקם של כל לוחמי החטיבה. המבצע הבולט בתקופה זו (1977) היה מבצע קופראטיב ששמו למעשה היה שם קוד להפעלת כוחות עבור מיג’ור חדאד, מפקד כוחות הנוצרים במרחב. הוא נמשך 5 ימים ומטרתו הייתה לאייש 2 עמדות באזור מארג’ עיון – עין מרי ותל שריפה על מנת לפגוע במחבלים ולסלקם משם וכן על מנת לאבטח את אנשי צבא דרום לבנון ולאפשר להם להתארגן ולהקצות כוחות שיאיישו את העמדות האלה דרך קבע. השהות בעמדות האלה לוותה רוב הזמן באש ארטילרית שירו המחבלים של ארגון א צעיקה מאזור אל חיאם.

 

8.2.3 1978 – 1980

בשנת 1978 החליף אמיר ראובני את אורי שגיא כמפקד החטיבה. בתקופתו נמשכו הפעילויות המבצעיות בלבנון אך ניתן לאפיין אותה בעזרת שני אירועים בולטים: בתחום המבצעים: מבצע ליטני. בתחום האימונים: יצירת תכנית אופרטיבית שבה שותפים כוחות שריון, חי”ר, ארטילריה הנדסה וחיל האוויר לכיבוש יעד מדומה (ראה בהמשך).

הפירוט כאן הוא על פי סדר כרונולוגי.

8.2.3.1   מבצע ליטני

רקע

בהמשך להתבססות ארגוני הטרור הפלסטיניים ובמיוחד אש”ף בדרום לבנון משם ארגנו ויצאו לפעילויות טרור שונות בישראל, התרחש אירוע “אוטובוס הדמים” בכביש החוף ב 11 למרץ 1978. בעקבות פיגוע זה, החליטה ממשלת ישראל על יציאה לפעולה נרחבת בדרום לבנון כנגד תשתיות טרור אלה. המטרה הייתה פגיעה במחבלים והריסת התשתיות שנבנו על ידם בכל המרחב מגבול ישראל ועד נהר הליטני. בפועל, לאחר הלחימה בימים הראשונים, שהה צה”ל בדרום לבנון פרק זמן של כ 3 חודשים. במבצע ליטני השתתפו כוחות רבים שכללו כוחות חי”ר, שריון, הנדסה , תותחנים וחיל האוויר. איור 2 מדגים את הכוחות העיקריים בשלב הראשון.

איור 2: כוחות ומשימות במבצע ליטני

מהלכים חטיבתיים

עקב הדחיפות בקיום הנחיות הממשלה לקיים מבצע נרחב בדרום לבנון באופן מידי לא הוכנו תכניות אופרטיביות למבצע זה אך כל כוח קיבל משימה מוגדרת. חטיבת גולני בפיקודו של אל”מ אמיר ראובני, פעלה במסגרת אוגדת געש בפיקוד תא”ל אורי אור.

התכנון לפעילות הראשונה היה:

גדוד 12 בפיקוד סא”ל עמנואל הרט יכבוש את תל עכוש ותל דאהור.

גדוד 13 בפיקוד סא”ל שמואל צוקר ינוע בהובלת כוח מהסיירת לכיוון העיירה אל חיאם כשתחילה תשתלט הסיירת על המבצר הסמוך לעיירה ותישאר בו כעתודה, ולאחר מכן ינוע כוח גדוד 13 לעבר העיירה מכיוון דרום.

גדוד 51 בפיקודו של רס”ן ציון זיו (זלוף) (במהלך המבצע הוענקו לו דרגות סא”ל) ימתין תחילה כעתודה בעיירה קליעה ולאחר מכן ינוע על רכס קליעה, יחצה את בקעת עיון, יגיע אל רכס אל חיאם מכיוון צפון.

גדוד 12 נע רכוב על גבי נגמשי”ם עד מארג’ עיון ומשם ביצע תמרון רגלי גדול ובגשם שוטף נע צפונה מהעיירה דרך ג’בל לעבר היעדים שהוקצו לו. התוכנית הייתה שכוח פלוגתי (פלוגה א’) ינוע למרגלות תל עכוש, ולאחר עקיפה יתקוף אותו מצפון וכוח פלוגתי נוסף (פלוגה ב’) נוסף ימשיך אל תל דאהור. שני היעדים היו חפורים ומחבלים איישו אותם טרם הגעת הכוחות וכיבושם היה אמור לאפשר מעבר של כוחות רכובים כולל שריון לעבר רכסי הנסארים שהם רכסים אסטרטגיים חשובים ביותר באזור. ציר ההליכה בו נעו שתי פלוגות הגדוד (א, ב) יורד ממארג’ עיון ועובר ביניהם. הכוח קיבל הוראה להמתין לחפ”ק אוגדה 36 אולם משזו לא הגיע והמג”ד הבין שהוא עומד לתקוף באור יום, החליט לא להמתין יותר. מתחת לתל עכוש החליטו המג”ד הרט וסגנו גבי אשכנזי שהסמג”ד יצטרף לפלוגה א’ בתקיפת תל עכוש והמג”ד ימשיך עם פלוגה ב’ לכיבוש תל דאהור. את ההליכה ליוותה ארטילריה צמודה של כוחותינו. לאחר פיצול הכוחות הוסיפה זו ללוות את הכוח שהמשיך לתל דאהור בעיקר במיסוך. גם על תל דאהור עלה הכוח מאחור על פי התוכנית. בתל עכוש, נורו מספר צרורות לעבר הכוח, המ”פ נפגע וגם הסמג”ד אשכנזי נפצעו. כמו כן נהרג שם אחד הלוחמים אך הכוח טיהר את התל דרך התעלות והשלים את כיבושו. בתל דאהור לא הייתה התנגדות מהותית והכוח זיהה שם מספר מחבלים הרוגים מאש הארטילריה. בסיום הלחימה בתל דאהור נפתחה אש מעמדה השלטת על הציר ואחד הלוחמים נפגע אך המחבלים נכנעו חיש מהר. הסמג”ד אשכנזי והמ”פ מאיר שטראוס הפצועים פונו לאחור והמג”ד מינה את גוני הרניק כמ”פ זמני של הפלוגה.

גדוד 12 נשאר לאורך כל מבצע ליטני בדרום לבנון והיה הגדוד ששהה שם את הזמן הארוך ביותר. לאחר המבצע קיבל הגדוד מכתב הוקרה מיאנוש (אביגדור בן גל) אלוף הפיקוד שהכתיר אותו כ”גדוד המצטיין” של המבצע.

גדוד 13 בפיקודו של סא”ל שמואל צוקר קיבל את המשימה לכבוש את הכפר אל חיאם שמצוי על רכס שולט על כל האזור וכל מי שמעוניין לעבור שם חייב שתהיה לו שליטה על הרכס. עקב גודלו של הכפר והשליטה מרכס אל חיאם, התוכנית החטיבתית הייתה שכוח הסיירת וגדוד 13 יגיעו לאל חיאם מדרום ובהמשך גדוד 51 יגיע מצפון.

 סמוך לעיירה נמצא מבצר אל חיאם השולט על העיירה ובו שהו מחבלים. כוח הסיירת בפיקודו של סרן אסי שלגי היווה את החוד וניווט אל היעד. התנועה לכיוון המבצר היא בעייתית למדי משום שמדובר על הליכה בשטח נחות ועל שביל צר. גילוי הכוח לפני הזמן מחייב התקדמות תחת אש בשטח שהטיפוס עליו קשה מאוד. משום כך ליוותה את הכוח ארטילריה צמודה עד שהכוח הגיע עד למבצר, ואכן הוא לא התגלה. לא הייתה התנגדות קשה והמחבלים שהיו שם ברחו. הכוח שנשאר במבצר חטף בהמשך כל הזמן ארטילריה. בשלב זה התמקם גדוד 13 בקצה הדרומי של במבצר ובקצה הדרומי של העיירה.

גדוד  51 בפיקודו של סא”ל ציון זיו יצא ממארג’ עיון, השתלט על תל שריפה על מנת שניתן יהיה להציב שם חיפוי טנקים ונגמשים לטובת הכוח שינוע לאל חיאם מצפון. ואכן, הגדוד נע על רכס קליעה, חצה את בקעת עיון והגיע לרכס אל חיאם מצפון. תוך כדי תנועה נורתה עליו אשד ארטילריה שלא עצרה אותו. כשהגיעו לעיירה יצאו תושבי המקום מהבונקרים וביקשו הגנה ואכן חיילי הגדוד הגנו בשלב זה על המקומיים מלינץ’ שרצו לעשות בהם הנוצרים. בשלב מסוים קיבלו גדודים 13, 51 פקודה לעזוב על מנת לתת ללוחמים הנוצרים את התחושה שהם השתתפו בכיבוש הכפר. האירוע הזה הסתיים בטבח שעשו הנוצרים בתושבי הכפר.

בהמשך תוכננה פלוגה מגדוד 51 להסתפח לגדוד 13 ולבצע השתלטות על גשר גשר ע-קייה במרכז גזרת דרום לבנון. המהלך לא אושר על ידי הממשלה וגדוד 51 נשלח להצטרף למשימה שהוטלה על אל”מ דורון רובין מפקד בית הספר לקצינים וצועריו והיא כיבוש צומת ע’נדוריה מעל גשר ע-קייה בכביש הצפוני של דרום לבנון, 4 ק”מ דרומית לנהר הליטני. המג”ד ציון זיו הכיר את המשימה היטב היות שבקורס פו”ם הוא היה מפקד התרגיל שמדמה את כיבוש האזור. הגדוד הגיע ליעד לאחר מסע רגלי מפרך באזור מבותר ועתיר צמחייה ויחד עם צוערי בה”ד 1 הסתער על אזור הצומת תוך חיסול המחבלים ששהו באזור. על פעילות זו זכה הגדוד למכתב הוקרה מדורון רובין לאחר המבצע. 

בהמשך, הוטל על הסיירת וגדודים 13, 51 לפתוח את הציר אל העיר צור ולהגיע לקרבתה אולם בקרבת הכפר עבאסייה הגיעו ידיעות על מארב מחבלים גדול המתוכנן במקום על מנת לחסום את תנועת כוחות צה”ל מערבה. הכוחות נערכו ולפני כניסתם לעיירה הפציץ חיל האוויר בטעות את ריכוזי האזרחים ובמקום היו נפגעים רבים. המג”ד זיו הבין את הבעייתיות הגדולה של אזרחים הקבורים תחת הריסות הבתים, דיווח לאלוף הפיקוד והחל בסיוע הרופא ולוחמי הגדוד להגיש עזרה לנפגעים. הדיווח הביא למבצע פיקודי נרחב לטיפול בפצועים ופינויים לקבלת טיפול וסיוע לאלה שנותרו ללא קורת גג. לאחר הגעת כוחות וצוותים מתאימים המשיך הגדוד במשימה שקיבל וכבש את רכס עבאסייה.

 

8.2.3.2 מהלכים חוץ חטיבתיים – גדוד 17

גדוד 17 השתייך לכוח בפיקודו של ראש מדור תורת לחימה בקצח”ר – אל”מ יורם יאיר שכלל בנוסף אליו גם את גדוד 906 של הנחל וכוחות שריון. הגדוד בפיקודו של סא”ל שלמה רביד וסגנו רס”ן שלמה בשן. משימות הגדוד היו:

 –  כוח הסמג”ד יכבוש את תל שעלבון ממערב לבנת ג’ביל – מערבית לציר “קופיקו” (ראה תרשים)

 – כוח פלוגה ב בפיקוד סרן גיורא ענבר יכבוש את נ.ג. 850 – מזרחית לציר “קופיקו”.

שני היעדים מערבית לעיירה בנת ג’ביל

כוח יורם יאיר חצה את הגבול סמוך לחצות. התכנון היה להגיע עד לעיירה עין אבל על ציר “קופיקו” (ראה איור 2) ומשם בשעה 0100 תחילת תנועה רגלית של הכוחות. כוח השריון נע בראש ולאחר שעבר את הכפר הנוצרי רמיש, הגיע למעבר מים צר ושם נתקעו הטנקים של המ”פ וסגנו עקב הבוץ. העיכוב ארך כשעה וחצי וכתוצאה מכך היה עיכוב של כשעה וחצי וכוח גדוד 17 הגיע ליעדיו רק בסביבות 4:45 בסיוע ירי טנקים שבינתיים עלו לעמדות עוד קודם ובסיוע ארטילרי כאשר קצין הטיווח מתקן כל העת את הטיווח ומלווה את הכוח. פלוגה ב’ בפיקוד גיורא ענבר נערכה מעורפו של המוצב – כיוון מזרח כיוון שעמדותיו היו ערוכות בעיקר לכיוון ציר “קופיקו”. הכוח תקף מכיוון זה ובאמת התברר עי אף עמדה של המחבלים לא הייתה ממוקמת מאזור התקיפה. בשלב הזה הייתה אש דלילה מכיוון המוצב אך לא ירי חותר למגע. לאחר שתי מנות שיתוק ארטילרי והצבת מחלקה שריתקה את המבצר בראש הגבעה הסתער המ”פ על מרכז היעד עם מחלקה נוספת והמחלקה השלישית החלה לטהר עמדות בצפון-מערב המוצב על ידי מטחי אש לחיפוי והטלת רימונים. מבנה המבצר פוצץ על ידי הנחת מטען בן 10 ק”ג. המבנה קרס ויחד אתו הבונקר הצמוד אליו. מספר מחבלים נפגעו במוצב ונוספים בניסיונות המנוסה.

כוח הסמג”ד נעל אל עבר תל שעלבון ותוך כדי התנועה נפתחה עליו אש מהטרסות שבאזור המוצב. הכוח חיסל את המחבלים ולמרות שנורתה עליו אש מהתל הציב חיפויים, חדר לתעלת קשר שחיברה את התל לאזור המגורים של המחבלים ובקרב מטווחים קצרים חיסל את חלקם והנותרים ברחו.

  איור 3:  אזור היעדים: תל שעלבון  נ.ג 850  מערבית לבנת-ג’בל

איור 4 הינו תיאור סכמתי של היעד ב נ.ג.  850 שהוכן למבצע:

          איור 4: תרשים היעד ב נ.ג.  850

כוחות גדודי 13, 51 נותרו במרחב דרום לבנון עוד זמן מסוים וביצעו משימות של בטחון שוטף וסיורים בגזרה. גדוד 12 נותר עד לסיומו של המבצע, כ 3 חודשים. במבצע זה הופעל לראשונה כוח הפלח”ן שמפקדו הראשון פיני דגן הקים אותו עוד לפני המבצע. לאחר המבצע, הוטל על הגדוד לשמש ככוח מאבטח (ביחד עם כוח משייטת 13) שמשימתו הנחתת טנקים וציוד לנוצרים בעיירה ג’וניה בצפון לבנון. הכוח הגיע מהים וסמוך לחוף נע בסירות גומי על מנת להשתלט על קטע מהחוף. משימה זו בוצעה על ידי הגדוד פעמיים כלומר בשני סבבים.

לאחר מבצע ליטני החטיבה התאמנה ובינואר 1978 ביצעה את התרגיל הגדול במסגרת ה”תכנון האופרטיבי”. הייתה זו התוכנית הראשונה לאחר מלחמת יום הכיפורים ששילבה כוחות בסדר גודל כזה והיא נועדה לדמות ממש מצב מלחמה ולהראות כשירות למלחמה שלא נבדקה בהקיף כזה מאז המלחמה. במסגרת התרגיל היה על הכוחות המשולבים לכבוש תל סורי שאותו דימה תל יוסיפון. התילים בסוריה היו מבוצרים ומבוטנים, כוללים עמדות שריון וחי”ר. על גבי אופיר, מג”ד 51 בזמן זה הוטלה המשימה לפתח תורת לחימה (תו”ל) ולדאוג לאמצעי לחימה בתרגיל זה. במשך שבועיים ברציפות התאמנו הכוחות שכללו מלבד חטיבת גולני גם 2 גדודי שריון, גדוד הנדסה ואגד ארטילרי. התרגיל נערך לפני כל הפיקוד הבכיר של צהל. בסיומו זכתה החטיבה לשבחים רבים מכל שרשרת הפיקוד.

באוגוסט 1978 החליף אל”מ דוד (דוביד) כץ את אמיר ראובני בעת שהחטיבה הייתה בתעסוקה מבצעית ברמת הגולן.  מעבר לפעילויות הרגילות של אימונים ותעסוקות מבצעיות, דוביד מציין מספר אירועים בולטים בתקופה שלו:

 –  הפיכת גולני לחטיבת מתנדבת: על מנת לעשות זאת היה צורך ביחס של לפחות 3 מתנדבים על כל מקום בגיוס לחטיבה. דוביד מספר כי יזם את מרוץ גולני מהחרמון ועד אילת לפני גיוס נובמבר 1979 לשם העלאת המודעות והמורשת של החטיבה. מעבר לגאווה שחשו הרצים המרוץ תרם למטרה ובגיוס נובמבר אכן עברה החטיבה את הרף הנדרש, היו למעלה מ 3 מתנדבים לכל מקום שהוקצה עבור החטיבה והיא הפכה דה-פאקטו לחטיבה מתנדבת. מרוץ גולני ממשיך כמסורת מאז ועד היום כשבמקומות שונים מצטרפים גם אזרחים למרוץ.

–   פורום מפקדי פלוגות:  פורום המתכנס אחת למספר שבועות בעיקר על מנת ללבן תורות וטכניקות לחימה בחטיבת גולני. לקראת סוף התקופה של דוביד בחטיבה, קובצו כל הניסיון והלקחים שהצטברו אצלו לאורך השנים לרבות סיכומי הישיבות לספר אחד בן 234 עמודים שחולק לכל מ”מ בחטיבה. כשהספר הגיע לרמטכ”ל אז רפול הוא שיבח את הספר, ונתן הנחייה לשכפל ולחלק אותו לכל יחידות החי”ר והחרמש בצה”ל. הנה צילום של כריכת הספר:

איור 5: הספר דגשים בתורות לחימה 

–   חשיבות תרגול סגני המפקדים:  לאור לקחי מלחמות העבר ובמיוחד מלחמת יום הכיפורים, שבה נהרגו מפקדי גדודים, דוביד עמד על כך שסגני מפקדי הגדודים והפלוגות יובילו מבצע כמפקדים בעוד שהמגדי”ם והמפי”ם יהוו כוח חילוץ (בדרך כלל זה הפוך) . בפעולה של החטיבה על רכס כאוכבה בלבנון זו הייתה מתכונת הכוחות.

–  השבחת סגל הפיקוד של החטיבה ע”י שינוי המדיניות והוצאה מסיבית של לוחמי הסיירת לקורס קצינים ושיבוצם כמפקדי מחלקות בחטיבה.

– הנהגת בוחן מחלקה: בדרך כלל הבחנים באימונים הם ברמת הפלוגה. דוביד דרש לערוך גם בחנים מחלקתיים כחלק מעצמאות מבצעית למפקדים זוטרים וכלקח ממלחמת יום הכיפורים בה הוכח שגם כוח ברמת מחלקה עשוי להימצא במצב שהוא נלחם בשטח ללא קשר לפלוגה. כאשר לכל מפקד מחלקה הוקצתה משימה – זאת על מנת להעלות את הרמה והמוטיבציה כבר ברמת הפרט, הכיתה והמחלקה.

מבצע מנורה: בלילה שבין ה 18 ל 19 בינואר 1979

לאחר מבצע ליטני חזרו המחבלים לעמדותיהם בדרום לבנון ויזמו פעולות טרור בישראל כולל מטחי קטיושות על קריית שמונה וחדירה למעלות בינואר 1979. במערכת הביטחון הבינו שיש צורך לשוב ולבצע פעולות יזומות בלבנון. במבצע מנורה ההנחיה הייתה לבצע פשיטה מעבר לנהר הליטני. בפעולה נטלו חלק כוחות עוצבת הגליל בפיקודו של תא”ל אפרים חירם והם כללו כוחות מחטיבת גולני בפיקוד דוביד כץ וכוחות מחטיבת הצנחנים בפיקוד אמנון ליפקין שחק.

חטיבת גולני שהתה לפני המבצע בביר תמדה שבסיני באימון. הפקודה שהתקבלה הייתה להכין ולבצע את המבצע במהירות המרבית. מפקדי החטיבה הוטסו לשדה התעופה במחניים ויצאו מיד לתצפיות בשטח. מאוחר יותר הוטסה כל החטיבה וחברה למפקדים בקרית שמונה. לאחר נוהל קרב קצר יצאה למשימות.

כוחות החטיבה כללו את גדוד 12 בפיקודו של סא”ל דובי גזית, גדוד 13 בפיקודו של סא”ל יעקב סלע והסיירת בפיקודו של רס”ן גיורא ענבר. הכוחות יצאו ממארג’ עיון ועלו לרמת ארנון בטיפוס מתיש, מה שמוכר היטב ללוחמי גולני. גדוד 12 נע לכיוון הכפר מחמודיה מזרחית לג’רמק, גדוד 13 נע לעבר מזרעאת אוזעיה (מזרחית למחמודיה). הסיירת נעה לעבר מוצב עישייה. כוח נוסף בפיקוד סגן מפקד הסיירת ירון וינוגרד נע למקם חסימה. התוכנית של המח”ט הייתה לתקוף באותו זמן את כל היעדים. בשעה 0100 הוא נתן את הפקודה והכוחות תקפו במקביל. ההפתעה הייתה מלאה. גדוד 13 השתלט על מזרעאת עוזעיה ללא התנגדות הניח מוקשים ומטעני חבלה. כוח גדוד 12 פשט על מחמודיה, פגע במחבלים שהיו בו, פוצץ את בתיהם ונטל שלל רב. הסיירת בפיקוד גיורא ענבר תקפה וכבשה את המוצב בעישייה ופוצצה אותו. בהסתערות נפצע אחד הלוחמים. המחבלים הזעיקו תגבורת אך שני ג’יפים שלהם עם מקלעים כבדים נתקלו בכוח החסימה בפיקודו של ירון וינוגרד החל כוח חסימה זה היה ערוך לכך והשמיד אותם, 12 מחבלים נהרגו. עקב אש ארטילרית באזור לא רצה המח”ט כץ לסכן את המסוקים והחטיבה נסוגה שוב ברגל: ירדה אל הליטני וטיפסה שוב טיפס מפרך בחזרה למארג’ עיון.

כמות המחבלים שנהרגו בכל הפעולה הייתה כ 30, פוצצו כ 10 בתים ומספר מצבורי נשק והושמדו חמישה קני ארטילריה.

איור 5 מציג את יעדי מבצע “מנורה”.

     איור 6: יעדי מבצע “מנורה”

מעבר למבצע זה הייתה בתקופה זו פעילות רבה בגזרת דרום לבנון שבאה לידי ביטוי בחדירות לצורך מארבים ושיטות מקומיות. אחד המארבים המפורסמים היה של כוח מגדוד 13 בפיקודו של יעקב סלע באותה תקופה. כוח בפיקודו של מפקד מחלקה, גבי בליטי.  בחפ”ק ישב המגד סלע. המארב היה בוואדי המוביל לישוב זרעית. היו באופן כללי התראות ביחס לחדירות ממקומות שונים, גם ביחס לוואדי הזה אולם באותו לילה לא הייתה התראה ספציפית. הכוח של בליטי ששהה במקום הרג 9 מחבלים ולמרות הפתעת המארב חלקם מהמחבלים השיבו אש ואחד מלוחמי כוח המארב – בר מאיר – נהרג. המח”ט כץ שיבח את הלוחמים על תפקודם במארב.

לבסוף נציין את תרומתו של דוביד כץ למורשת החטיבה כיזם ומנהל פרויקט שביל גולני העובר כיום לאורכה ולרוחבה של הארץ מאזור החרמון ועד אילת, ובתפקידו כיו”ר ועדת מורשת של עמותת גולני בהתנדבות.

 

8.2.4 1980 – 1982 (לא כולל מלחמת שלום הגליל)

את דוד (דוביד) כץ החליף אל”מ אילן בירן (לימים אלוף פיקוד צפון). אילן שימש כמפקד החטיבה בתקופה אוגוסט 1980 ועד חלקה הראשון של 1981. אילן מדגיש את חשיבות איכות שרשרת הקצונה הפיקודית בחטיבה, הוא דאג לטפח איכות זו ומתאר אותה כמובחרת בתקופתו. הפעילות החטיבתית נחלקה בין אימונים ותעסוקה מבצעית בעיקר בגבול לבנון או בתוך רצועת הביטחון באזורים בו ישב כוח צבא דרום לבנון ובין מבצעים. שני אימונים חטיבתיים התקיימו – בחורף ובקיץ. אחד מהם בחורף, באזור הבוקע שבו התאמנה החטיבה בכל שטחי האש באזור. השני בקיץ בחושנייה. הייתה זו תקופה שבה פעילות המחבלים מלבנון הלכה והסלימה עם השנים ואתה פעולות יזומות של צה”ל לצד פעולות גמול ועל כן התקופה הייתה מרובת פעילות. באותן שנים הייתה מובלעת נוצרית בה שלטו כוחות חדאד ואחריו אנטואן לאחד שהקנו לכוחותינו יתרון משום שהם יכלו לצאת לפעילות כבר משטחי המובלעת ולא מהגבול. המובלעת השתרעה באזור קליעה- מרג’- עיון ולכיוון אל חיאם , אל מרי בערך עד מתחת לחוות שבעה והתחברה לאזור הר דוב. מצפון לה כבר התמקמו כוחות המחבלים. התעסוקה המבצעית התאפיינה בחוסר שגרה משום שהיא כללה מארבים וחדירות יזומות כל העת כמעט מידי ערב. במבצעים הגדולים פעל כוחות החטיבה הן מדרום והן מצפון לליטני כשהם עוברים במעברות הנהר בעת הצורך. מלבד מהמבצעים הגדולים שמוזכרים כאן היו המון חדירות והיתקלויות מקומיות. כל פלוגות החטיבה נטלו חלק בפעילות זו שהפכה לחלק משגרת התעסוקה המבצעית. 

באיור 7 מוגש האזור בו היו מרבית המבצעים בשנים 1980-1982

1

איור 7: המבצעים בשנים 1980 – 1982 היו בעיקר באזור רמת ארנון -עיישיה (סימון קו מרוסק)

מבצע מוביל – 19-18 לאוגוסט 1980

פשיטה של כוחות גולני והצנחנים וסיירת מטכ”ל על יעדים מעבר לנהר הליטאני. כוחות גולני פעלו ברמת ארנון וכוחות הצנחנים ברמת אל נבטייה.

כוחות גולני כללו את הסיירת בפיקוד גיורא ענבר, צוות קרב מגדוד 51 בפיקודו של גבי אשכנזי שני צוותי קרב מגדודים 12, 13. הם היו אמורים לפגוע בבתים שאכלסו מחבלים בשולי הכפר ארנון.

הכוחות החלו לנוע מקליעה ומארג’ עיון וחצו את הליטני. כוח הצנחנים בפיקוד שאול מופז חצה במעבר הצפוני וטיפס על רמת נבטייה לכיוון רכס עלי טאהר וכוחות גולני חצו במעבר הדרומי וטיפסו את רמת ארנון. הכוחות התגנבו עד לפאתי היעדים אך בקרבת היעד של גדוד 12 בכפר ארנון, נפתחה אש מוקדם מהצפוי על כוחות הגדוד מהבתים שבפאתי הכפר ולכן גם שאר הכוחות היו צריכים להחיש את פעולתם. כתוצאה מאש זו התעוררה כל הגזרה וגם ברכס עלי טאהר פתחו באש על כוח הצנחנים ומאש זו נהרג מפקד הפלוגה המסייעת. כוחות גולני השמידו כלי רכב מרגמות וגם עמדת תותחים על ידי כוח עדי אדירי מג”ד 13 שבה היו 5 סוגי תותחים שונים. הכוח פוצץ את העמדה על תותחיה. כוחות הסיירת ושאר צוותי הקרב פוצצו את ארבעת הבתים בכפר ארנון שנקבעו להם והרגו כעשרים מחבלים. בפעולה זו נפצעו מפקד פלוגה וסגן מפקד פלוגה אחרת ונהרגו שניים – לוחם הסיירת גיא שלו (לוחם הסיירת הראשון שנהרג מזה זמן רב) וסמ”פ בגדוד 51 יוסי עובד. הכוחות נסוגו והתפנו במסוקים תחת אש ארטילרית כבדה שנורתה מאזור הבופור. אל אף בקשות נשנות וחוזרות של מפקד החטיבה אילן בירן לא ניתן סיוע ארטילרי מחשש לפגיעה במסוקים. גם הכוחות האחרים השלימו את משימתם חוץ מכוח נוסף שהיה אמור לתקוף את הבופור שלא פעל לבסוף אולם עם שחר תקפו אותו מטוסי חיל האוויר.

מבצע לבלוב – אוקטובר 1980

המבצע נועד לפגוע בבסיסי מחבלים בלבנון כתגובה על התמשכות פעולות החבלה של המחבלים מארגונים שונים בעיקר אש”ף שהתמקמו בצפון לליטני ובכך סברו שאולי הם רחוקים ובטוחים מפעולות נגד של צה”ל. המטרה הייתה תקיפה בגזרה נרחבת באותו זמן הן על מנת להשיג אפקט נרחב יותר והן על מנת להשמיד תגבורות שאולי ינועו בין היעדים.

הוא כלל כוחות של חטיבת גולני וחטיבת הצנחנים כשכל אחד קיבל יעדים לתקיפה.

במבצע נטלו חלק כוחות משלושת הגדודים וכוחות הסיירת שניווטו ליעדים. הכוחות על גבי כלי רכב עד לקליעה ומרג’ עיון ומשם נעו רגלית כ 20 ק”מ לעבר היעדים צפונית לליטני. הם חצו את הנהר בסיוע לוחמי שייטת 13 שהקימו גשר ואבטחו את המעבר, המשיכו בטיפוס קשה ברמת ארנון ונערכו לתקיפה. גדוד 12 בפיקוד אפי איתם תקף את הכפר ג’רמק שהיה בו ריכוז משמעותי של מחבלים. גדוד 13 בפיקודו של עדי אדירי תקף מוצב בין עיישיה לריחן וכן ביצעו כוחותיו מארב לרכבי מחבלים על כביש סמוך ואכן פגע והשמיד 2 רכבים. גדוד 51 בפיקוד גבי אשכנזי תקף את הכפר ריחן. במבצע זה לא היו נפגעים. הוא כלל מכת אש אל היעדים, הסתערות ופיצוץ המבנים. החזרה הייתה תוך חציית המעבורות על הליטני חזרה. לאחר המבצע נערך תחקיר מקיף קפדני עד רמת אלוף הפיקוד באותה תקופה – יאנוש.

מבצע משלב חדש

מבצע בדומה למבצע לבלוב נועד להראות למחבלים את נחת זרועו הארוכה של צה”ל עקב פעילויות החבלה שיזמו בצפון ישראל. 

במבצע זה תקף כוח משולב של גדוד 12 וסיירת גולני בפיקודו של אפי איתם מגד 12 יעדים של המחבלים שמוקמו מחוץ לכפרים – יעדים בטבע, צפונית למבצע לבלוב כלומר צפונית לליטני ורחוקים יותר. המבצע כלל ניווט ארוך ותקיפת יעדי המחבלים וכן מבנים שהוגדרו באזור הכפר עיישיה. הנסיגה הייתה תחת אש ארטילרית שנורתה מאזור הבופור. לא היו נפגעים במבצע.

מבצע נוסף שהתקיים היה לצורכי איסוף מודיעין באזור עישייה וריחן. בוצע על ידי כוח סיירת גולני בפיקוד נדב פלטי וכוח מגדוד 12. על כל הכוח פיקד מגד 12 אפי איתם. הכוח חדר עמוקות אל השטח וביצע את משימתו ללא אש.

הסיירת בתקופתם של גיורא ענבר וגוני הרניק (בתקופת המחט אילן בירן)

תקופה זו התאפיינה באירועים רבים בהם הסיירת הייתה מעורבת. גיורא מציין את הגדלת התקנים והמשאבים ליחידה לצד התחייבות לפעילות מוגדרת, היחידה גדלה כפי שלא הייתה מעולם ומפקדת הסיירת התרחבה אף היא. מסלול הלוחם יוצב והפך למסודר וברור: ארגון מחדש של כל נושא המבדקים, סרגל המאמצים והגיבוש ליחידה, נוהל בטחון באימונים ועוד. הושם דגש על הביטים של לוחמה בטרור כשהצבא הקצה משאבים לשם כך אם בציוד או מדריכים. כמו ראוי לציון מספרם הרב של קצינים יוצאי סיירת ששרתו בחטיבה לאחר פרק הסיירת. כתוצאה מהגידול בכוח הלוחם ביחידה נוצרה התחייבות מצידה להעמיד כל הזמן 2 ציוותי התערבות אם יתעורר צורך, אחד בכיוון מזרח הגליל העליון והשני בגזרה המערבית. אלוף פיקוד צפון בתקופה זו, יאנוש בן גל העריך מאוד את היחידה ויכולותיה וכמות המבצעים שעשתה הייתה פועל יוצא מכך.

לצד מבצעים גדולים התבצעו חדירות רבות של הסיירת לצורך בדיקת מעבורות בנהרות הליטני והעוואלי על מנת לבדוק את מצבן וכן לעדכן מפות אם חלו שינויים בשטח. היו שגם שיתופי פעולה ואימונים עם סיירת מטכ”ל ברמת הגולן ואפילו פעילות מארבים בבקעת הירדן. היה זה ביטוי לאשראי הרב שנתן פיקוד צפון לסיירת.

מבצעים ופעולות:

–  פיצוץ בית בכפר כבריחה והבאתו של הסייען לחקירה בישראל

–  מבצע “הקש בדלת” – פיצוץ בית והבאת סייען בכפר שבע

–  מבצע שנערך בשלג מוחלט בכפר חמאם, גם בו פוצצו בתים והובא סייען. עקב התנאים הקשים  

   המבצע עמד בסימן שאלה אולם הסיירת הוכיחה שהיא מסוגלת לבצע אותו ללא תקלות.

–  מבצע “מנורה” שהוזכר קודם.

–  מבצע מוביל, ברמת ארנון שהוזכר קודם.

–  חדירת המחבלים למשגב עם.

בלילה שבין ה 7 ל 8 לאפריל 1980, חדרה חוליה שמנתה 5 מחבלים ארגון חדש יחסית “חזית השחרור הערבית” לקיבוץ משגב עם בגליל העליון המזרחי כשברשותה רובים ורימונים. הם השתלטו על בית ילדים כשבדרכם לשם הרגו את מזכיר הקיבוץ שמואל (סמי) שני שניסה למנוע מהם להיכנס.

למקום הוקפץ צוות ההתערבות של הסיירת שהיה נכון לקריאה בגזרה זו והגיע גם מפקד אוגדת הגליל תא”ל יוסף קולר. מפקד החוליה שלקחה את הילדים ואחד המטפלים בני ערובה העביר בצעקות את דרישת החוליה מבעד לאחד החלונות: שחרור מחבלים הכלואים בישראל. מפקד האוגדה הורה לצוות ההתערבות להתכונן לפריצה. בינתיים היו בדרכם למקום במסוק אלוף הפיקוד יאנוש בן גל ואתו מפקד הסיירת גיורא ענבר שידע שהכיר את הלוחמים וידע זהו צוות צעיר. לכן ביקש מהאלוף להמתין עם הפריצה על מנת שיוכל להגיע ולפקד עליה אולם האלוף אישר והצוות החל בפריצה כשהחובש אלדד צפריר נהרג בתחילת הפעולה. הרמטכ”ל רפאל איתן (רפול) הורה למפקד האוגדה לעצור את ניסיון הפריצה והגיע מעט לאחר הגעת אלוף הפיקוד ומפקד הסיירת ענבר. במקום התקיים תכנון לפריצה על ידי סיירת מטכ”ל שהוקפצה לשם במקביל לניסיון משא ומתן שנועד ליצור הטעיה אצל המחבלים על מנת להרוויח זמן. האולטימטום המקורי היה אמור לפוג בשעה 07:00 בבוקר בטרם יממשו המחבלים את איומם להוציא להורג ילד כל חצי שעה. מעבר לשחרור מחבלים הכלואים בישראל דרישתם הייתה לספק להם מסוק שבו יהיה נוכח שגריר רומניה בארץ ויחד אתו ועם בני הערובה לטוס ללבנון ורק אז לשחרר את בני הערובה בהתאם להוכחות על שחרור המחבלים הכלואים בארץ. המשא ומתן העניק עוד 3 שעות של זמן.

הכוחות התארגנו ומפקד הסיירת הצליח ללקט מספיק לוחמים לצוות פריצה בפיקודו אולם נוכל לדעת בהתייעצויות כי מפקד כוח סיירת מטכ”ל עוזי דיין מתכוון לפרוץ עם 3 צוותים של היחידה בלבד. גיורא פנה לאלוף והסביר לו שזה מצב בלתי נסבל. הוא טען כי לאחר הפעולה התמונה שתיחרט בציבור היא שסיירת גולני שפעלה כל העת בגזרת לבנון נכשלה בחילוץ ואז הגיעה סיירת מטכ”ל מתל אביב וחילצה את בני הערובה. הוא דרש להשתתף עם הצוות שגיבש. דיין התנגד אולם הרמטכ”ל הורה לו לכלול את סיירת גולני בתוכנית ואכן, בפריצה השנייה נטלו חלק 4 צוותים, 3 של סיירת מטכ”ל וצוות של הסיירת בפיקודו של ענבר. על מנת למשוך כמה שיותר מחבלים להראות בחלונות ולחשוף אותם בכך לאש צלפים הגיע לשם מסוק שחג מעל והוסבר למפקד המחבלים באמצעות מגפון כי המסוק ינחת בקרוב על הדשא. בשלב הזה, בעוד שני מחבלים צופים מבעד לחלונות – ביניהם מפקד החולייה – החלה הפעולה בירי של צלפים שחיסלו את המפקד. הכוחות פרצו פנימה. תוך כדי פעולה התברר כי במקום שהו חמישה מחבלים ולא שלושה כפי שסברו. שניים מהם היו בחדר התינוקות והם חוסלו על ידי כוח סיירת גולני. השאר חוסלו על ידי צוותי מטכ”ל. מלבד פעוט אחד שנרצח על ידי המחבלים בלילה היו לכוחות הפורצים 2 נפגעים ואיש לא נהרג.

תגובת סיירת גולני לא אחרה לבוא. גיורא ענבר ביקש מהמודיעין לאתר את מיקומם בדרום לבנון על מנת לבוא חשבון אתם. ואכן, מקומם אותר והוא יצא להתקפה נגדם כאחת הפעולות האחרונות שלו כמפקד הסיירת בטרם הוחלף על ידי גוני הרניק ז”ל (שנהרג בבופור במלחמת לבנון הראשונה)

 – מבצע לפגיעה במחבלים מהארגון “חזית השחרור הערבית” שמהם יצאו המפגעים שחדרו למשגב עם. המאהל שלהם היה ממוקם בלב הטבע באחד המקומות ברמת חצביא. המבצע הצריך הליכה ארוכה אל היעד והזמן הקצר יחסית שהירח זרח בלילה הכתיב את לוחות הזמנים. הכוח הגיע בחשאי, זיהה את מאהל המחבלים, הסתער והרג את שמונת המחבלים ששהו שם. היה זה סוג של סגירת מעגל עם הארגון הרצחני הזה שלא בחל גם בהרג אזרחים למען מטרותיו והוכיח שוב כי זרועו הארוכה של צהל תפגע במחבלים בכל מקום.

–  ירי על בתי מחבלים בפאתי הכפר שייכא. ייחודו של מבצע זה הוא שבניגוד למבצעים שבהם מגיעים לבתי מחבלים, מטהרים ומפוצצים אותם, כאן נוסתה שיטת פעולה חדשה. לסיירת היו אמצעים כגון טילי פגוש (נ.ט), מק”ח אם אמצעי השתקה וסוג של מקלעי דרויאנוב לטווחים ארוכים. הכוח התמקם לאחר הליכה מפרכת בטווח מתאים מול בתי המחבלים ופתח באש חזקה מהכלים שעמדו לרשותו. המבצע נהרגו 8 מחבלים והכוח התוקף התפנה חזרה במסוקים

מבצע סיגל (דצמבר 1980) שבו פשטו כוחות צנחנים וסיירת גולני על יעדי מחבלים בדרום לבנון בקרבת הכפר עיישיה צפונית לליטאני בדרום לבנון. כוח הסיירת היה בפיקוד גוני הרניק שהחליף את גיורא ענבר ונהרג בהמשך בקרב על הבופור במלחמת לבנון הראשונה. הכוח ביצע את משימתו ללא דופי ופגע במחבלים ביעד שהוקצה לו.

באפריל 1981 החליף אל”מ ארוין לביא את אל”מ אילן בירן בפיקוד על החטיבה.

 

דילוג לתוכן